קבלת החלטות

נשים מהוות אמצעי מצוין להשגת מטרות זרות, כמו: 'מדינת כל אזרחיה'. איך? דרך נטרול צבא היבשה. פסיקות בג"ץ כרסמו כבר אנושות בחיל התותחנים, ועתה, שופטיו מכוונים לשריון.

"להיות אויב של ארצות הברית זה מסוכן, אבל להיות בן ברית שלה זה קטלני", קבע הנרי קיסינג'ר. אבל, האמת היא שהתופעה הזו חוצת יבשות. אין מוסר במדיניות חוץ ומדינות חזקות, נזקקות לעתים לבעלות ברית, ואחר כך פונות נגדן. וכן, גם אנחנו בגדנו…

מחוץ לצה"ל ישנן ציפיות להשתמש בצה"ל כזירת התגוששות למאבקים, שביסודם אינם מעניינו של הצבא.. לשם כך, יש לחלץ את הדיון מן המבוך העקרוני ערכי, ולהציבו על ממדי תבונת המעשה, ומומלצת ההליכה בנתיב הפשרה המפ"איניקית. במסורת זו – המעדיפה להימנע מהכרעות מזיקות ובלתי הכרחיות – טמון מפתח לניווט פרגמטי ומכבד בסבך המחלוקות הבלתי פתור בו שסועה  החברה הישראלית.

בשני הפרקים הקודמים ראינו את הדרג המדיני נחלש ונשען על הדרג הצבאי, שביטחונו העצמי גבר והעיסוק במדינאות ובעיצוב מדיניות התבסס בתוך תרבותו הארגונית. הפרק הזה מביא את הסיטואציה הבעייתית הזו לשיא, כשהדרג המדיני מתחלף והדרג הצבאי-ביטחוני הופך ללעומתי…

זהו מאמר שני הבוחן את עשרת אבני הדרך במטוטלת הכוחות שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי ביטחוני, שהביאו אותנו למידור הדרג המדיני מההכנות לטבח ה- 7/10. זהו כזכור, תהליך היסטורי ממושך, שבו שני הדרגים מתחלפים ביניהם בדומיננטיות של האחד על האחר. הוא מתמקד בקדנציה השנייה של יתחק רבין כראש ממשלה. נכנה אותה: 'עידן הגנרלים הדיפלומטים'.

להפעלת תמרון התקפי של כוח יבשתי ישנן ארבע תכליות יסוד: (1) לכבוש שטח על מנת להיות שם; (2) לעצב מול האויב תנאיי כיתור; (3) להשמיד אמצעי לחימה וכוחות אויב כמו משגרי רקטות ומחסני אמל"ח, שאינם ניתנים להשמדה בתקיפה אווירית; (4) בהיבט התודעה ההרתעתית, להוכיח יכולת להכרעת האויב בלחימה פנים אל פנים גם במערכיו המוגנים. לכיבוש רכס הבופור ישנה תרומה משמעותית בכל ארבע תכליות אלה.

תחת מילים יפות, כמו: "לכידות", "סולידריות" ו"יציבות", מציע ד"ר יוסף זהר מתווה כניעה לדינמיקה של ניסיון ההפיכה המתבצע בישראל מאז 2015, מועד תחילת 'מסע הציד' נגד בנימין נתניהו. הנה ביקורתי על הצעתו, והוא בהחלט מוזמן להשיב.

ההתעקשות על משפט עד תומו תבטיח דבר אחד בלבד: שגם ראש הממשלה ימשיך עד תומו. השאלה היחידה היא של מי יהיה התום הזה: שלו, של המערכת, או של כולנו יחד.

למרות שיתוף הפעולה התקדימי, ההבדל בין וושינגטון לירושלים אינו רק בגאוגרפיה, ובהיקף העוצמה הצבאית העומדת לרשות כל אחד מהצבאות, אלא ביסוד האבחון של המצב האסטרטגי. עם ישראל והנהגתו נתונים בימים אלה בשעת מבחן היסטורית ונדרשים לאמונה ועמידה איתנה.