שלום

כאשר מנתחים את הזירה הבינלאומית דרך המשקפיים של תורת המערכות המורכבות ומדע המדינה, מבינים כי הסכמים 'יציבים' אינם תחליף למלחמה או למאזן עוצמה, אלא הם השתקפות ישירה שלהם.

הנשיא הלבנוני מפריח רמזים על נורמליזציה ואפילו על שלום, ופתאום רבים בעם ישראל נמסים… תגידו, באמת בא לכם שגרירות ישראלית בבירות? לא למדתם לקח?

מה שווה שלום עם סעודיה בלי הנגב והגליל? אני שואל כי חבר שחשב לעבור לבאר שבע החליט לוותר על הרעיון אחרי שהסתבר לו שכבר היום 25% מתושבי העיר הם בדואים, אותו דבר עם התיישבות ערבית בכרמיאל ועכו ומקומות אחרים. החזית השמינית מכווצת את ישראל לגבולות החלוקה מינוס וממשלת ימין על מלא ממשיכה לטמון את ראשה עמוק בחול.. עד מתי?

עוד לפני קום המדינה, פתחו ראשי היישוב ברדיפה אחר הערבי שיאהב אותנו, אבל ע"פ האיסלאם, אי לוחמה – קל וחומר שלום… – עם יהודים היא תמיד מצב זמני, של התארגנות והתכוננות למלחמה הבאה… ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות המרדף המטופש אחר נורמליזציה לסוגיה, עם מדינות ערביות, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.

"השלום מנוון!". זוהי קביעה פרובוקטיבית לכאורה לאוזן מערבית, אך בעלת יסוד עמוק במחשבה המערכתית. תורת המערכות המורכבות – שצמחה במאה ה־20 מתוך חקר הביולוגיה, הפיזיקה והחברה – מלמדת כי מערכות חיות, חברתיות או מדיניות, מתקיימות בזכות מאבקי עוצמה פנימיים. אלו אינם ביטוי להרס, אלא מנגנון הסתגלות חיוני. כשמערכת מאבדת את המתח הפנימי, היא קופאת, מאבדת גמישות, ומנוונת. במונחים אלה, שלום ארוך מדי אינו סימן לבריאות אלא לאנטרופיה.

אחת הבדיחות העצובות של ימינו הוא הביטוי 'דת של שלום' שבו תויג האיסלטם הקיצוני ע"י פוליטיקטים מערביים בהשפעת תרבות ה'פוליטיקלי קורקט', שבחסותה גדלה המפלצת האיסלאמית למצבה הנוכחי, המאיים להקריס את המערב תחתיו. המאמר מוקדש לביטוי הזה ולמקורותיו.

הדיבור על "אהב שלום ורדפהו" ניתן ליישום  כדיבור המכוון אל האדם הפרטי בשדה הפעולה שבין אדם לחברו, אולם הוא איננו יכול לשמש ציווי להתנהלות המדינה. למדינה קיימים אינטרסים, ובין מדינות מתנהלת פעילות שבה מצב היסוד הוא מאבק מתמיד על אינטרסים ומשאבים. ההיגיון המנחה אינו מאפשר לקיים כפשוטו "אהב שלום ורדפהו".