האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
דמותו של איתמר בן גביר אינה דמות השר האידאלי בעיני. אבל מול הביצועים העלובים של קודמיו צריך להצדיע לו. וכדאי שגם בני האליטה שלנו יטמיעו, שביקורת היא באמת ביקורת, רק כשהיא בוחנת באמת גם חוזקות וגם חולשות. אחרת אין בה יותר מ'ממבו ג'מבו' פוליטי מטופש ועצוב.
מכיוון שאין לגיטימציה לקיומה של "חילוניות" באיסלאם, מנהיגי ערב אינם יכולים להרשות לעצמם להצטייר כחילוניים. זהו הפרדוקס המרכזי של השליט הערבי המודרני – שבהיעדר יכולת להכפיף את צוויי הדת ל'ריאל פוליטיק' – מערער הסכמים, ויוצר מדרון חלקלק בטווח הארוך למלחמה.
אלימות הפורעים ביו"ש ממקדת קשב בינלאומי מסוכן, לעצירת פעולותיה של מדינת ישראל בכלל מרחבי יו"ש, ובעיקר באזור החיוני הזה. בנוסף, במבט אל החברה הישראלית, האלימות הפרועה מסכלת את האפשרות להסכמה לאומית רחבה לפעילות הממשלה, הממוקדת נכון בסדר העדיפויות הלאומי הניתן להסכמה.
ככל שננסה לצנזר, למחוק, לאסור פרסום או להשתיק מידע, נגרום לתוצאה ההפוכה: להעצמתו, להפיכתו לוויראלי ולמשיכת תשומת לב גדולה בהרבה מזו שהייתה ניתנת לו, אלמלא הניסיון לחסום אותו.
המושג 'חילוניות' (Secularism) הוא מאבני היסוד של העת החדשה, שהציע סדר יום חדש להבנת האדם, המדינה והתרבות. החילוניות היהודית היא תופעה ייחודית הנובעת מאופייה המורכב של ה'יהדות' – לא רק כדת, אלא גם כלאום, תרבות וציביליזציה. אבל נראה שהיא כושלת לעמוד במבחן הזמן…
באילוצי צנזורה הדהדה השבוע ידיעה על מדינה באזור שהמליצה למדינה אחרת להגיע להסדר שלום עם ישראל ובעתיד בעיתוי מתאים לפתוח במלחמה. הידיעה נגעה ביסודות הכמיהה הישראלית להסדרים ולהסכמי שלום עם מדינות האזור. השיח בנושא הציף את השאלה הישראלית המדאיגה: הלנצח נחיה על חרבנו?
הצדק נחרט בתודעה האנושית כדמות עיוורת האוחזת במאזניים, אך בפועל, יש לו אלף פנים, וכל אחת מהן מביטה בראי אחר לחלוטין. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות אלף הפנים של הצדק, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
בעוד שבמערב נתפסים מושגים כמו "חילוניות" (סירקולריזציה) ו"אתאיזם" כשלבים טבעיים באבולוציה של חברה ומדינה, הרי שבעולם המוסלמי, ובמיוחד בעיני הוגי האיסלאם הפוליטי, מושגים אלו אינם סתם "זרים", הם נתפסים כבלתי אפשריים ליישום וכקטיעה מוחלטת של המהות המוסלמית.
אם תרצו, כל הסיפור של 'ישראל הראשונה' מול השנייה והפערים שביניהם באים לידי ביטוי בסרטו הקסום של אפרים קישון. סאלח אינו מוצג כקרבן סביל, אלא כאחד המעמיד מראה ומפתח טקטיקות הישרדות מול הבירוקרטיה האשכנזית, מתמרן בין המפלגות ומנצל את נקודות התורפה של השיטה. אם תרצו, סוג של "התנגדות חלשה" של המופלים נגד ההגמוניה.
כל עוד המאבק הפוליטי בישראל ימשיך להתנהל מתוך פטרונות גזענית ויוהרה אקדמית, השמאל ימשיך לגלות שהוא כבר איבד מזמן את האמון ואת הלגיטימציה של מרבית הציבור לראות בו חלופה רלוונטית.
