שימוש לרעה במערכת האכיפה

מוסד החסינות נולד בבריטניה של המאה ה-17 במסגרת "המהפכה המהוללת", כדרך להגן על חברי הפרלמנט מפני ניצול לרעה של כוח התביעה שנשלט על ידי המלך. בישראל המלך הוא השופט, כי החל מינואר 2024 ישראל איננה דמוקרטיה אלא יוריסטוקרטיה, שבה הריבון הוא השופט.

בהרב מיארה עושה שימוש בסיווג "סודי" כדי להסתיר את האמת מעם ישראל. נציגי הריבון – חברי הכנסת – צריכים לדרוש חקירה ציבורית נגדה בכנסת, מול המצלמות, כדי שכל העם יראה כיצד 'סוכנת הכאוס' הזו מחוללת מרד בעקרון העל של מדינה דמוקרטית: ריבונות העם

כישלון מינויו של עו"ד רואי כחלון לתפקיד נציב שירות המדינה הוא מופע נוסף ומטריד, של מה שמכונה "שיטת התיק הפתוח" שבו הפרקליטות מתנהגת כאחרון העבריינים ומסכלת דרך ההליך הפלילי את מינויי הממשלה הנבחרת, כדי להכשילה.

פרשת זיו אגמון חשפה בעיה קשה: הפעולה הממוקדת וארוכת הטווח של אנשי 'מהפכת הצבע' שלנו לפרק את לשכת נתניהו מבחינה מקצועית הצליחה. כשהמשפט מעמיס עליו והלשכה אינה פרודוקטיבית, הופך נתניהו פגיע יותר, איכות קבלת ההחלטות שלו יורדת. וגדל גם הסיכוי שיטעה.

אם תינתן חנינה לפני הבחירות ללא עסקה כוללת, ואם יחזור הימין לשלטון אחרי הבחירות, עלולים משתתפי 'מהפכת הצבע'  לגלות, ש'אין ארוחות חינם', שהגיע מועד התשלום, ושנגזר עליהם, כלשון המשל: גם לאכול את הדגים המסריחים, גם לחטוף את המלקות וגם להיות מגורשים מהעיר.

רינת סבן, חבריה במחאת קפלן ושלוחיה במערכת האכיפה ניצחו, אבל הניצחון הזה הוא 'ניצחון פירוס' לרוב המעורבים בדבר…

בסוף, זה תמיד נגמר באותו האופן: הראיות מתנדפות, העובדות נעלמות, והקנס – אם הוא בכלל מגיע – הוא רק דמי כניסה נמוכים למועדון האקסקלוסיבי של ה'חסינים'. הפריווילגים השונים הם רק השמות על התיק; הסיפור האמיתי הוא המערכת שלמדה להפוך את שלטון החוק להמלצה בלבד עבור האנשים הנכונים.

תכירו את 'פרדוקס הביצור'. כאשר נחשף השימוש לרעה במערכת האכיפה, הופכת 'הלוחמה המשפטית': ממנגנון תקיפה למנגנון ביצור והגנה עצמית של המערכת, לכאורה כדי לשמור על האמון והלגיטימציה הציבורית. אולם בפועל, הוא רק מעמיק את משבר האמון.