האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
המעבר מתנועה מהפכנית אל עבר מנגנון מדיני ומבוסס הוא אחד מהאתגרים החמורים ביותר העומדים בפני הנהגות ברצון לבסס משילות וריבונות, גם אצלנו ביו"ש. ההתמסדות היא תנאי הכרחי לייצוב השלטון, להפסקת האלימות, למעבר מלוחמת גרילה או מחאה להסדרת נורמות, ולהבטחת הישרדותו של המפעל החדש. אבל איך עושים זאת?
הניסיון ההיסטורי במזרח התיכון – המוכתם בכשלים מודיעיניים חוזרים ונשנים ובקריסה של הסכמים מדיניים – מציב סימן שאלה נוקב על הנחת היסוד, שדיפלומטיה היא אמנות אוניברסלית. השאלה אינה רק האם שפה ותרבות הן "ערך מוסף", אלא האם היעדרן מהווה כשל מתודולוגי ותפיסתי, הפוסל את יכולתו של השחקן המערבי לפעול במרחב הים-תיכוני והערבי.
כשיצאו עשרות נציגים מן האולם במחאה עם תחילת נאומו של נתניהו באו"ם, הפך החרם מיד לחלק מרכזי מהסיפור התקשורתי סביבו. נתניהו אף פתח את דבריו בהתייחסות ישירה ליוצאים מן האולם. ואז, נוצרה אצל קהל אחר בדיוק התגובה ההפוכה, ושונאי ישראל שרצו לפגוע בנתניהו, הפכו למפרסמים הטובים ביותר של נאומו.
מלחמת האחים שלאחר מות שלמה הפכה לעובדה קיימת במשך מאות שנים. היא סיימה את פרק הממלכה המאוחדת ופיצלה את העם העברי לשתי ישויות פוליטיות ונפרדות, לעתים יריבות ולעתים בעלות ברית, עד הסוף הבלתי נמנע.
סיפור יפתח ואפרים מציג שיא מבהיל של ניכור פנימי: אחים שלא רק נלחמים זה בזה על כבוד ומעמד, אלא משתמשים בשוני ניואנסי בלשון כדי לבצע טבח המוני באחיהם.
לטעמי, מלחמת אחים אלימה כבר קיימת, כי שימוש לרעה במערכת האכיפה, כנשק נגד ממשלה נבחרת, הוא מרד אלים, ומרד הוא 'מלחמת אחים'. השאלה היא רק האם תסלים לאש חיה, ואם כן, על ידי מי.
מרגע שפרץ הסרט "נז"א" (נזק אגבי) לחיינו, ומרגע שראינו את יוצריו מתקבלים בתשואות חוזרות וממושכות ובקריאות "תשוחרר פלסטין", וכמו אחרי מקרי בגידה רבים קודמים בשנים האחרונות, חזר ועלה גם המושג 'ערב רב' לסדר היום הציבורי. מהי תופעת הָ"עֵרֶב רַב"? למה היא עולה דווקא בהקשרים כאלה?
במבט על השנה שהסתיימה, חשבון הנפש הישראלי מתקשה להשלים עם זירות המלחמה שנותרו פתוחות. הציפייה לסגירת הזירות מגיעה מציפיית האדם הטבעית להבטחת מציאות חיים יציבה, פטורה מדאגות וחרדות ליום המחר. אבל, ראוי לבחון מתי בכלל הצליחה מדינת ישראל לסגור זירת מלחמה באופן שהבטיח לה יציבות?
בין מדינות צריך לנהוג על פי צדק, מוסר וזכויות אדם. נכון? ממש לא! היחסים הבין־לאומיים אינם מתקיימים בתוך מדינה. אין ריבון עולמי שמסוגל להשליט חוק, אין משטרה עולמית אפקטיבית, ואין בית משפט שמסוגל תמיד לכפות את החלטותיו על המעצמות. זוהי מערכת של תחרות בין ישויות ריבוניות, שבה כוח, אינטרס, הרתעה ויכולת כפייה, ממשיכים להיות מרכיבים מרכזיים. לכן, מי שמוותר על אינטרסים לאומיים משיקולי מוסר, קורס!
השאלה אם בנימין נתניהו הוא מנהיג לגיטימי נשמעת לכאורה פשוטה, אך היא נעשתה בשנים האחרונות כמעט בלתי אפשרית להכרעה בעולם המערבי כולו: השסע הפוליטי נעשה עמוק כל כך, עד שלגיטימיות המנהיג הפכה להיות תלויה בזהותו של מי שמביט בו.
