כל אימת שהאליטות מדברות על 'פופוליזם', הן מתכוונות בפועל לדרישה דמוקרטית להשבת הריבונות לידי העם. וכל אימת שהן מדברות על "דמוקרטיה מהותית" – הן מתכוונות למבנה שלטוני, שבו השופטים הם הריבון הבלעדי, והם לבדם מוסמכים לגלות את ה'מהות' (כלומר, את הערכים) של אותה היוריסטוקרטיה, המתחזה לדמוקרטיה.
לא צריך עוד להכביר מילים על השחתה המוחלטת שעברה על הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות. המצב אמנם איננו 'ווקי' כמו בארצות הברית, אבל הוא בוודאי היוריסטוקרטי הרבה יותר.
אוריינות פוליטית (Political Literacy) מוגדרת כיכולת להבין ולהעריך את המבנים, התהליכים והשחקנים הפוליטיים במערכת החברתית והמדינית. כשהשיח הציבורי מתאפיין בהתחזקות נרטיבים תרבותיים ופוליטיים על חשבון עובדות מבוססות ומידע אמין, מיתדרדרת האוריינות הפוליטית של הציבור. מאמר זה יבחן את התופעה מנקודת מבט סוציולוגית, תוך ניתוח מושגי ה'ווק' (Woke), תרבות הביטול (Cancel Culture) והשפעתם על תפיסת האמת בעידן של פוסט-אמת.
הדבקה אסוציאטיבית (Associative Contamination או לפעמים Associative Linking) היא טכניקת שכנוע רגשית שבה יוצרים חיבור (אסוציאציה) בין שני מושגים, דמויות או תופעות — גם כאשר הקשר ביניהם רופף, מלאכותי או לא קיים כלל — במטרה להשפיע על תפיסת הציבור. ה- WOKE עושה שימוש רבה בכלי זה, לשם יצירת גשרים רגשיים בין תופעות שונות, גם כאשר הקשר ביניהן רופף או מלאכותי. זאת, במטרה לגרום לציבור לחבר מושגים, אנשים ודעות, עם מטען רגשי שלילי או חיובי, ללא דיון מעמיק.
אחת ההשוואות האהובות על המחאה, היא ההשוואה של בנימין נתניהו לניקולה צ'אושסקו השליט הכל יכול של רומניה הקומוניסטית, את שרה אשתו לאלנה צ'אושסקו - האישיות הפוליטית השנייה בחשיבותה ברומניה אז - ואת בנו של צ'אושסקו שהוכן לשמש כמחליפו של אביו בבוא היום, ליאיר נתניהו. כמה ההשוואה הזו נכונה בהקשרים שאליהם מכוונת המחאה? בכלום בעצם. ברוכים הבאים לאחת הטכניקות החשובות של ניהוג המונים: צריבת תודעה דרך הדבקה אסוציאטיבית.
בערב פסח תשפ"ה 2025, נרשמה סצנה יוצאת דופן בלב הממסד הביטחוני של מדינת ישראל: פעילי מחאה השליכו פיתות אל תוך בסיס הקריה בתל אביב. פעולה זו, שנראית במבט ראשון כמעשה קונדס או פרובוקציה זולה, נושאת מטען סימבולי עמוק. יש להבין אותה כחלק מטקטיקה פוליטית מוכרת המכונה שיבוש טקסים, שמטרתה לערער על סדרים תרבותיים מקובלים, לחשוף יחסי כוח, ולייצר דיון ציבורי דרך הפרת הנורמה.
המושג "מהפכות צבע" (Color Revolutions) נטבע בתחילת שנות ה-2000, בעיקר בעקבות סדרת מהפכות בלתי-אלימות שהתרחשו במדינות פוסט-סובייטיות. הוא מתאר כל ניסיון להפלת שלטון באמצעים לא-צבאיים באמצעות הפגנות, אי-ציות אזרחי ומאבק פוליטי ממושך. עם הזמן, נכנס המושג לשיח תנועת הווק (WOKE) הפרוגרסיבית, ועבר מניפולציה סמנטית: לא מהפכה דמוקרטית במדינות טוטליטריות, אלא החזרה לתלם של 'מדינות סוררות' כמו שלנו, שממשלן מסרב להתיישר לפי הפרוגרס. תחשבו קפלן...
האוניברסיטאות בישראל, שהיו בעבר מעוזי הציונות והמחקר המדעי, עברו בעשורים האחרונים תהליך של פוליטיזציה ושלטון הגמוני של השמאל הרדיקלי. הם מלמדים אותנו מה לחשוב, במקום איך לחשוב... בחוגים רבים, במיוחד במדעי הרוח והחברה, יש שליטה כמעט מוחלטת של מרצים המזוהים עם אג'נדות פרוגרסיביות, פוסט-ציוניות ואוניברסליות. עד כאן הכל ידוע. אבל למה? זה נושא המאמר שלנו היום.
כולנו מכירים כבר את הקביעה ש"האויב מבית מסוכן מהאויב שמחוץ"... בדף זה ריכזנו עשרה ממים אינטרנטיים הממחישים את את האמת העצובה הזו. אתם מוזמנים להוסיף עוד.
אוטו-אנטישמיות היא ביטוי למאבק פנימי בתוך העם היהודי, אך היא גם חלק ממערכת מורכבת שבה תגובות נגד, בלתי נמנעות, מחזקות את הזהות היהודית. הניסיון להתרחק מהזהות הקולקטיבית נידון להיכשל, משום שהזהות היהודית אינה רק עניין של בחירה אישית – היא חלק בלתי נפרד מהקיום היהודי ההיסטורי והחברתי, והיא תמיד שבה ועולה אל פני השטח במוקדם או במאוחר, בשל גורמים פנימיים וחיצוניים כאחד.
