האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
בשני הפרקים הקודמים ראינו את הדרג המדיני נחלש ונשען על הדרג הצבאי, שביטחונו העצמי גבר והעיסוק במדינאות ובעיצוב מדיניות התבסס בתוך תרבותו הארגונית. הפרק הזה מביא את הסיטואציה הבעייתית הזו לשיא, כשהדרג המדיני מתחלף והדרג הצבאי-ביטחוני הופך ללעומתי…
זהו מאמר שני הבוחן את עשרת אבני הדרך במטוטלת הכוחות שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי ביטחוני, שהביאו אותנו למידור הדרג המדיני מההכנות לטבח ה- 7/10. זהו כזכור, תהליך היסטורי ממושך, שבו שני הדרגים מתחלפים ביניהם בדומיננטיות של האחד על האחר. הוא מתמקד בקדנציה השנייה של יתחק רבין כראש ממשלה. נכנה אותה: 'עידן הגנרלים הדיפלומטים'.
להפעלת תמרון התקפי של כוח יבשתי ישנן ארבע תכליות יסוד: (1) לכבוש שטח על מנת להיות שם; (2) לעצב מול האויב תנאיי כיתור; (3) להשמיד אמצעי לחימה וכוחות אויב כמו משגרי רקטות ומחסני אמל"ח, שאינם ניתנים להשמדה בתקיפה אווירית; (4) בהיבט התודעה ההרתעתית, להוכיח יכולת להכרעת האויב בלחימה פנים אל פנים גם במערכיו המוגנים. לכיבוש רכס הבופור ישנה תרומה משמעותית בכל ארבע תכליות אלה.
תחת מילים יפות, כמו: "לכידות", "סולידריות" ו"יציבות", מציע ד"ר יוסף זהר מתווה כניעה לדינמיקה של ניסיון ההפיכה המתבצע בישראל מאז 2015, מועד תחילת 'מסע הציד' נגד בנימין נתניהו. הנה ביקורתי על הצעתו, והוא בהחלט מוזמן להשיב.
ההתעקשות על משפט עד תומו תבטיח דבר אחד בלבד: שגם ראש הממשלה ימשיך עד תומו. השאלה היחידה היא של מי יהיה התום הזה: שלו, של המערכת, או של כולנו יחד.
למרות שיתוף הפעולה התקדימי, ההבדל בין וושינגטון לירושלים אינו רק בגאוגרפיה, ובהיקף העוצמה הצבאית העומדת לרשות כל אחד מהצבאות, אלא ביסוד האבחון של המצב האסטרטגי. עם ישראל והנהגתו נתונים בימים אלה בשעת מבחן היסטורית ונדרשים לאמונה ועמידה איתנה.
בעבר התרגשתי כשהאסטרטגים המעולים של המחאה שגו שוב ושוב (והם באמת הטובים בישראל). היום העיוורון ברור לי כי 'אין ארוחות חינם': מי שמערב פוליטיקה במקצוענות אסטרטגית, מכניס שיקולים זרים לתהליכי קבלת החלטות שלו. התוצאה? המחאה שוב יורה לעצמה ברגל.
הידיעה על מכירת חברת צים לחברה הגרמנית הפאג-לויד, מעוררת דאגה לעצמאות התובלה הימית לישראל בשעת חירום. אמנם מבטיחים כי חלק מהמניות יישארו בשליטת חברה ישראלית, אולם אין בכך כדי להבטיח כי בשעת חירום תהיה בידי מדינת ישראל עצמאות מספיקה בכמות הספינות הנדרשת, למילוי כל צורכי התספוקת הימית של מדינת ישראל.
מאמר זה עוסק בהבדל שבין הגיונו האסטרטגי של הנשיא טראמפ – המתנהל מול איראן בשיקולי ניהול סיכונים בגידור סיכונים – לבין מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל, הנדרש להתנהלות בהגיון של קבלת החלטות בתנאיי אי וודאות.
סוגיות יסוד קיומיות בעבור מדינת ישראל, שככל הנראה עלו שלשום במפגש בין נתניהו לנשיא טראמפ בחדר הסגול, לא היו ניתנות לברור בשיחת טלפון. למרות העמימות שנשמרת לגבי תוצאת המפגש, ניתן לשער שעצם קיומה של הפגישה בשעה כה גורלית לאיראן ולאזור כולו, מסמנת מרחב תובנות חיוני לקבלת ההחלטות של הממשל האמריקאי מצד אחד ולממשלת ישראל מצד שני.
