פנחס יחזקאלי: אתגר סיפוח יהודה ושומרון, והשלכותיו

תקציר: לכאורה, סוגיית המחיר הבינלאומי, שנשלם על שינוי המעמד המדיני של יהודה ושומרון, הופכת את סוגיית הסיפוח ללא כדאית. אבל המציאות הבינלאומית משתנה במהירות, והתנאים משתנים…

[בתמונה: סיפוח יהודה ושומרון. מה משמעותו? התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

* * *

אפתח בכך, שאני שותף להכרה, שיהודה ושומרון היא נחלת אבות שאין בשום פנים לוותר עליה, קל וחומר במלחמת הדת הגלובלית שעליה הכריז האויב – ששורף כנסיות ובתי כנסת, ומארגן תפילות המוניות ברחובות בכל העולם המערבי, ושרואה בכל וויתור טריטוריאלי ישראלי משמעויות תאולוגיות חבויות.

אך במאמר זה ביקשתי לנתח את סוגיית יהודה ושומרון, בכלים של 'ריאל פוליטיק', במנותק מההיבט האמוני. אקדים ואטען כי במקרה הזה שניהם מתלכדים.

[להרחבה על 'ריאל פוליטיק': אידאלים לחוד ופוליטיקה לחוד, לחצו כאן]

[בתמונה: יהודה ושומרון היא נחלת אבות שאין בשום פנים לוותר עליה… הצילום: גרשון הכהן]

גבולות אסטרטגיים, גבולות משפטיים והפער ביניהם

לצורך הדיון נפריד בין גבולה המדיני של ישראל, לגבולה האסטרטגי:

גבול מדיני הוא קו פורמלי, מוכר משפטית ובינלאומית, ונשען על הסכמים ודיפלומטיה. הוא מגדיר את תחום הריבונות של מדינה ואת גבולות סמכותה המשפטית והמנהלית מול שכנותיה.
לעומתו, גבול אסטרטגי (או גבול ביטחוני) נקבע על פי שיקולים צבאיים וטופוגרפיים – כגון מכשולים טבעיים (הרים, נהרות) או עומק טריטוריאלי. זאת, במטרה להעניק למדינה יתרון טקטי, יכולת הגנה מיטבית וזמן התרעה מול איומים חיצוניים. הגבול האסטרטגי נבחן ביכולתו הפיזית לבלום מתקפה.

השניים עשויים לחפוף כשיש גבולות קבועים, ומוכרים, המבוססים על תוואי שטח שולט, אך ייתכן גם פער משמעותי ביניהם, כאשר קו הגבול הרשמי אינו מספק מענה ביטחוני נאות ו/או שהשכנים 'בעייתיים'. זה מצב הדברים היום במדינת ישראל, שגבולותיה המדיניים המוכרים אינם ניתנים להגנה, אולם היא שולטת בכוח צבאה על השטח עד גבולה הגאוגרפי.

[להרחבה ראו את מאמרו של האלוף גרשון הכהן: גבולות אסטרטגיים, גבולות משפטיים והפער ביניהם, לחצו כאן]

[בתמונה: ביקשתי מהבינה המלאכותית להמחיש בתמונה את הפער שבין גבולות מדיניים לאסטרטגיים... זו התוצאה. התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל] — [בתמונה: ביקשתי מהבינה המלאכותית להמחיש בתמונה את הפער שבין גבולות מדיניים לאסטרטגיים… זו התוצאה. התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

המשל: בריטניה

דוגמה קלאסית להבדל ביניהם היא בריטניה, והיא מסבירה היטב, מסבירה היטב, כיצד גבולה האסטרטגי של מדינה יכול לחרוג אלפי קילומטרים מחוץ לגבולה הריבוני הרשמי. היה זה ראש ממשלת בריטניה סטנלי בולדווין, אשר טבע בשנות ה-30 של המאה הקודמת, את אמירתו המפורסמת כי "גבולה האסטרטגי של בריטניה הוא נהר הריין":

מבחינה מדינית-משפטית, בריטניה היא אי המוקף מים (תעלת למאנש והים הצפוני), וגבולה הריבוני מסתיים בקו החוף.
אולם, מבחינה אסטרטגית, בריטניה הניחה כי נפילת חבל הריין והמדינות הגובלות בו (צרפת, בלגיה והולנד) לידי מעצמה יבשתית עוינת (כמו גרמניה הנאצית) תציב איום קיומי מידי על לונדון, אם באמצעות גישה חופשית לכיבוש ימי, ואם באמצעות ירי ארטילרי ואווירי. על כן, קבעה בריטניה את 'קו ההגנה' הקדמי והחיוני שלה, לא בחופיה שלה, אלא על נהר הריין שבמרכז אירופה.

זוהי דוגמה מובהקת לפער שבין גבול מדיני (תחום הריבונות הרשמי) לבין גבול אסטרטגי (הקו שמעבר לו מדינה אינה יכולה לספוג איום צבאי מבלי שביטחונה הלאומי יתמוטט).

[בתמונה: הפילדמרשל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. בגלל חציית הגבול האסטרטגי של בריטניה, היא לחמה ושילמה מחירים כבדים בשתי מלחמות עולם... התמונה היא נחלת הכלל] — [בתמונה: הפילדמרשל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. בגלל חציית הגבול האסטרטגי של בריטניה, היא לחמה ושילמה מחירים כבדים בשתי מלחמות עולם… התמונה היא נחלת הכלל]

והנמשל…

גבולה המוכר של ישראל הוא קווי 1967, אבל:

מבחינה גאו-מורפולוגית ואקלימית, ארץ ישראל מהווה יחידה גאוגרפית אורגנית אחת, שבה הרצף הטופוגרפי ממישור החוף, דרך שדרת ההר המרכזית ועד לבקעת ים המלח, אינו מכיר בגבולות מדיניים פוליטיים. האגן ההידרו-גרפי המשותף, מערכות האקלים המשלימות והתלכיד האקולוגי ההדוק הופכים את המרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן למערכת סביבתית ואסטרטגית אחודה, שבה כל שינוי סביבתי, הידרולוגי או אורבני בחלק אחד משפיע באופן ישיר ובלתי ניתק על המרחב כולו (הדוגמאות הקלאסיות הן משרפות האשפה ברשות הפלסטינית וזיהום הנחלים הזורמים לים התיכון ולים המלח.
מבחינה אסטרטגית-טופוגרפית, המרחב שבין נהר הירדן לים התיכון מהווה יחידה הגנתית בלתי ניתנת להפרדה, שבה שדרת ההר המרכזית של יהודה ושומרון מהווה את חומת המגן הטבעית של המדינה. הרכס ההררי, השולט מצד אחד על מישור החוף הצר והארוך ומנגד צופה לעבר עמק הירדן, מעניק לקו ההגנה המזרחי עומק אסטרטגי חיוני ושליטה בתצפית ובאש על מכשול המים הירדני. במציאות טופוגרפית זו, הגבול הגיאו-פוליטי של מדינת ישראל אינו יכול להישען על קווי מישור חסרי הגנה, אלא על המכשול הקרקעי הדרמטי של הבקע העמוק וההרים המזרחיים השולטים עליו; שכן הפרדה אסטרטגית בין החוף להר מפקירה את מרכז הכובד הלאומי והאורבני של ישראל לאיום ישיר מעמדות שולטות.

המסקנה היא, שאין יכולת להגן על מעברי הירדן ללא שליטה על הרכס המזרחי ביו"ש, ואין קיום למישור החוף ללא שליטה על הרכסים השולטים עליו. מבחינה גיאו-אסטרטגית, המציאות אינה מכירה בניתוחים פוליטיים או בהסדרים נייר: הטופוגרפיה הפיזית היא המכתיבה את כללי היסוד של ההגנה והשרידות. מישור החוף הצר, שבו מרוכזים תשתיות הליבה, האוכלוסייה והמרכז הכלכלי והטכנולוגי של המדינה, נמוך טופוגרפית ונטול עומק מרחבי. ללא אחיזה יציבה בשדרת ההר המרכזית ועל קו המכשול הטבעי של הירדן, קיומה של המדינה מוכפף לחסדי הכוח השולט במרומי ההר – מצב ההופך את מרכז הכובד הלאומי של ישראל לחשוף לחלוטין לאיום ישיר, ומנטרל את יכולת ההרתעה וההגנה הבסיסית שלה.

יתרה מכך, גם אופי השכנים מהווה פקטור: בשנת 2024 נפסל ד"ר מיכאל בן ארי מלרוץ לכנסת על "ביזוי שיטתי ומכוון של הציבור הערבי", כיח טען שמדובר ב"אומה רצחנית". הוא הועמד לדין באשמת הסתה לגזענות, רק שמאז, 'חלון אוברטון' זז מזמן, למרות שמשפטו למרבה התדהמה עוד מתנהל.

האם יש היום חולקים רבים על קביעתו? הפלסטינים הפכו למנוע מרכזי המזין את נחשול האיסלאם הרדיקלי במערב, המערער את יציבותן הדמוקרטית ואת סדר יומן של מדינות אירופה וארה"ב. עובדה זו, הפכה את הסכסוך המקומי לחזית הראשית של הכאוס העולמי. במציאות שבה המערכת הפוליטית והתרבותית הפלסטינית רתומה ברובה לאידאולוגיה המקדשת מאבק קיומי ללא פשרות, כל ניסיון לנסח הסכם מדיני בטווח הנראה לעין אינו מהווה פתרון יציב, אלא הימור מסוכן על עצם ריבונותה, ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל.

המשמעות היא, ש'חזון שתי המדינות' הפך להזיה פוליטית, ולחלום בלהות של אלה הגרים על הגבול המזרחי. אם היה מתנהל נכון בשנות ה- 90 של המאה הקודמת היה לו אולי סיכוי. אבל במציאות הגיאו-אסטרטגית הנוכחית הוא הפך לחסר רלוונטיות.

התמונה למטה: מדף הטוויטר של איילת לאש: מיצג הנוח'בות בכפר סבא: די לראות את ההיסטריה שעורר המיצג הזה שהוצב ליד בתים בכפר סבא, ב- 23 בינואר 2025, כדי להבין ש'חזון שתי המדינות' כבר אינו קיים:

[בתמונה: 'חזון שתי המדינות' הפך להזיה פוליטית, ולחלום בלהות של אלה הגרים על הגבול המזרחי... התמונה שותפה הרבה ברשתות החברתיות ובעל הזכויות שבה לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com] — [בתמונה: 'חזון שתי המדינות' הפך להזיה פוליטית, ולחלום בלהות של אלה הגרים על הגבול המזרחי… התמונה שותפה הרבה ברשתות החברתיות ובעל הזכויות שבה לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

הפער שבין הגבול האסטרטגי לגבול המדיני מכתיב מדיניות ביטחונית ברורה

יהיה אשר יהיה הגבול המדיני, לעולם תצטרך ישראל לשלוט בכוח צבאה על גבולה הגאוגרפי. במילים אחרות: היא לעולם לא תוכל לסבול דומיננטיות צבאית ומדינית זרה נוספת, בין הים לירדן. כל המערער על עובדה זו מערער בעצם על עצם קיומה של ישראל.

[זה יהודה ושומרון, טמבל! התמונה היא צילום מסך]

מכאן, שהאופציות המונחות בפני ישראל הן אחת משלוש:

האחת: שמירה על הסטטוס קוו לכאורה, תוך מאמץ גובר 'מתחת לרדאר', להרחיב את השליטה הישראלית בשטח בעזרת יישוב השטח (שטחי C_B) מחד גיסא, ומאמץ סמוי לעודד הגירה ערבית החוצה מאידך גיסא. למה? משום שהצד השני עושה את אותו הדבר בדיוק, ופאסיביות משמעה לתת להם לפעול ללא מפריע.
השנייה: סיפוח שטחי C וחלק מ- B, עם או בלי החזקת ישות מדינית 'בובתית' בשטחי A-B, בשליטה צבאית מלאה של ישראל.
והשלישית – סיפוח מלא, על המשמעות הדמוגרפית והפוליטית שלו.

ו'אין ארוחות חינם': סוגיית המחיר הופכת כל צעד אקטיבי ללא כדאי

משבר עם ארה"ב ובידוד מדיני, אם יתבצעו צעדי סיפוח שלא בתיאום מלא עם ארה"ב.
סנקציות וחרמות: סנקציות כלכליות, חרמות אקדמיים והרחבת הפגיעה בסחר החוץ של ישראל.
העמדת 'הסכמי השלום' במבחן: וצריך לומר: ההסכמים עם ירדן ומצרים כבר מזמן אינם קיימים בפועל, והוחלפו בהסכמי ביטחון בדומה לזה הקיים עם סעודיה. הדאגה היחידה בתחום זה הינה מפגיעה ב'הסכמי אברהם': מדינות כמו איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו ייקלעו למבוכה פנימית ואזורית קשה.
יש המאיימים בהחרפת השסע הפנימי; אבל ממילא, השסע הזה קיים כבר במלוא חומרתו.

לכן, נראה כי בלי קשר ליתרונות ולחסרונות של כל אופציה, האופציה הנכונה היא הראשונה: שמירה על סטטוס קווו על פני השטח, בצד הגברה מואצת של האחיזה בו.

[בתמונה: סוגיית המחיר הופכת כל צעד אקטיבי ללא כדאי... התמונה שותפה הרבה ברשתות החברתיות ובעל הזכויות שבה לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com] — [בתמונה: סוגיית המחיר הופכת כל צעד אקטיבי ללא כדאי… התמונה שותפה הרבה ברשתות החברתיות ובעל הזכויות שבה לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

אבל דומה כי דווקא המציאות הבינלאומית המשתנה – לרעה ולטובה – תביא את ישראל תוך עשור לסיפוח מלא

הסנקציות הבינלאומיות כבר כאן, גם ללא סיפוח. הן מתחילות עתה ביו"ש, אבל תתפשטנה מהר למכלול העסקים עם ישראל. ישראל הופכת למדינה מצורעת בזירה הבינלאומית, ונראה שבטווח של כמה שנים, גם ארצות הברית – בין אם הממשל יהיה דמוקרטי או רפובליקני – תחדל מלהוות משענת. אז אם ממילא כבר מוטלות על ישראל סנקציות, מחיר הסיפוח מתבטל והולך.
הטוטליות הפלסטינית, והדה לגיטימציה לקיומה של ישראל, גם מקלים עליה: ב'הפוך על הפוך', אם זה מ'הים עד הנהר' לצד אחד, זה נכון גם לגבי הצד השני.
העולם המערבי משוסע, ומצוי על סף פיצוץ ומלחמות אזרחים, כשהפלסטינים הם זורעי הכאוס הבינלאומי. פלסטין הפכה מאומה לכאורה, הנלחמת על עצמאותה, לשם קוד לכאוס בינלאומי, המאיים להחריב את המערב. זה לא רק ישראל אלא המערב כולו. משמע: המלחמה היא על הכל או על לא כלום. אם ינצחו הווק והאיסלאם הגלובלי הם יקחו הכל ולהיפך. עידן הפשרות תם.
הקיטוב בין חלקי החברה המערבית מקהה ניואנסים – 'אויבו של אויבי הוא ידידי', ואין פה תנאים, וכשיתחיל הדם להישפך במערב, תוכל ישראל לפעול כרצונה, כשקואליציות הווק-איסלאם שבשלטון ינדו אותה, וכשתתחלפנה הקואליציות, יתמכו בה, בלי קשר למה שתעשה. זה בולט היטב למשל, בסוגיית העברת השגרירויות לירושלים
ועוד אלמנט חשוב מאין כמוהו: מודל האזרחות המולד קורס: הפרדיגמה הליברלית שמשלה בכיפה מאז תום מלחמת העולם השנייה הגדירה אזרחות כזכות נרכשת מכוח לידה – בטריטוריית המדינה (Jus Soli) או מכוח שושלת דם (Jus Sanguinis). אולם, השינויים הדמוגרפיים, האידאולוגיים והחברתיים של העשורים האחרונים במדינות המערב מעמידים במבחן דרמטי את הנחת היסוד הדמוקרטית: החפיפה הסטטיסטית בין תוצר הלידה לבין החוזה החברתי הולכת ומתבטלת. נוכחותן ההולכת וגדלה של קבוצות אזרחיות הפועלות מתוך דה-לגיטימציה עמוקה כלפי מדינת האם, תוך שאיפה אקטיבית או רעיונית לשינוי משטרה, לביטול זהותה או להחרבתה, מובילה לקריסה תפיסתית של מודל האזרחות הכפוי/אוטומטי. המערכת הפוליטית המערבית נעה בהכרח לקראת פרדיגמה חדשה: אזרחות מבוססת נאמנות ומותנית. זוהי הזדמנות פז עבור ישראל, למסד פה חברה ישראלית בריאה. המצב שבו אזרחות מותנית בנאמנות (בין אם אתה יהודי, ערבי או אחר) פותרת את הבעיה הדמוגרפית, לא רק ביהודה ושומרון אלא בתוך ישראל גופא.

[בתמונה: דווקא המציאות הבינלאומית המשתנה - לרעה ולטובה - תביא את ישראל תוך עשור לסיפוח מלא... תמונה חופשית – CC0 Creative Commons – שעוצבה והועלתה על ידי raphaelsilva לאתר Pixabay] — [בתמונה: דווקא המציאות הבינלאומית המשתנה – לרעה ולטובה – תביא את ישראל תוך עשור לסיפוח מלא… תמונה חופשית – CC0 Creative Commons – שעוצבה והועלתה על ידי raphaelsilva לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אסטרטגיית העשייה 'מתחת לרדאר', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!