פנחס יחזקאלי: האם מנהיגי העולם הערבי מתנהגים ע"פ הקוראן?

תקציר: מכיוון שאין לגיטימציה לקיומה של "חילוניות" באיסלאם, מנהיגי ערב אינם יכולים להרשות לעצמם להצטייר כחילוניים. זהו הפרדוקס המרכזי של השליט הערבי המודרני – שבהיעדר יכולת להכפיף את צוויי הדת ל'ריאל פוליטיק' – מערער הסכמים, ויוצר מדרון חלקלק בטווח הארוך למלחמה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

* * *

בחינת התנהלותם של מנהיגי העולם הערבי בראי הקוראן היא סוגיה מורכבת. התשובה אינה "כן" או "לא" חד-משמעיים, אלא תמונה של פער מובנה בין טקסט דתי לבין ריאל-פוליטיק.

מזרחנים וחוקרי איסלאם מצביעים על כך שמנהיגי הערבים משתמשים בקוראן כמקור לגיטימציה, אך פועלים בפועל לפי שיקולים פוליטיים, הישרדותיים וכלכליים.

[בתמונה: האיסלאם נולד כמערכת טוטאלית הממזגת דת, חברה ומדינה ("דין, דוניא ודאולה")... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל] — [בתמונה: האיסלאם נולד כמערכת טוטאלית הממזגת דת, חברה ומדינה ("דין, דוניא ודאולה")… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

הפרדוקס המובנה: העדר קטגוריה חילונית מול פרקטיקה מדינית

כדי להבין פער זה, יש להכיר ראשית בעובדה כי בתאולוגיה ובמשפט האיסלאמי אין מושג של "חילוניות". בשונה מהנצרות, שהניחה בתקופתה המוקדמת את היסוד להפרדה בין הדת למדינה ("תנו לקיסר את אשר לקיסר"), האיסלאם נולד כמערכת טוטאלית הממזגת דת, חברה ומדינה ("דין, דוניא ודאולה"). באיסלאם לא קיימת קטגוריה לגיטימית של ניהול מדינה, המנותק לחלוטין מהחוק האלוהי (השריעה), וכל ניסיון להגדיר משטר כ"חילוני" נתפס במסורת הדתית כסטייה חמורה ואף כחזרה לעידן ה"ג'אהילייה" (הבערות).

מכיוון שאין לגיטימציה לקיומה של "חילוניות" באיסלאם, המנהיג לא יכול להרשות לעצמו להצטייר כחילוני. זהו הפרדוקס המרכזי של השליט הערבי המודרני. אם נשיא או מלך ערבי יקום ויאמר: "אני מנהיג חילוני, והקוראן אינו רלוונטי לניהול המדינה שלי", הוא מעניק באופן מיידי נשק קטלני ליריביו (ובמיוחד לתנועות האיסלאם הפוליטי כמו "האחים המוסלמים" או ארגוני הג'יהאד). הצהרה כזו תיתפס כהכרזת "כופר" (ארתדאד) ותוציא אותו מגדר האיסלאם, מה שיכשיר את הנדתו או אפילו את רציחתו בעיני חלקים נרחבים בציבור.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: בשונה מדתות אחרות, אין חילוניות ואתאיזם באיסלאם, לחצו כאן]

[בתמונה: בשונה מדתות אחרות, אין חילוניות ואתאיזם באיסלאם… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

משום כך, המנהיגים נאלצים לתמרן, כדי למסגר החלטות פוליטיות חילוניות לחלוטין בלבוש קוראני מובהק:

מחד גיסא, הוא אינו יכול להצהיר על חילוניות או להפריד בין הדת למדינה מבלי לסכן את הלגיטימיות הדתית והחברתית שלו;
מאידך גיסא, ניהול מדינה מודרנית מחייב אותו לפעול לפי עקרונות חילוניים-מעשיים שאינם עולים בקנה אחד עם הדין הקוראני.

השילוב בין העדר החילוניות לבין הפרקטיקה המדינית יוצר מנגנון של "הכשרה דתית למעשים חילוניים":

שימוש בממסד הדתי כזרוע של המדינה: מכיוון שהדת והמדינה כרוכות זו בזו, השליט הערבי דואג לשלוט בממסד הדתי הרשמי (כמו מוסד אל-אזהר במצרים, או מועצת חכמי הדת בערב הסעודית). אנשי הדת הללו הופכים לפקידי מדינה שתפקידם למצוא נימוקים קוראניים לכל החלטה חילונית או פוליטית של השליט.
גמישות פרשנית במקום חילוניות: במקום לומר "אנחנו משנים את החוק כי החוק הדתי מיושן" (טיעון חילוני), המנהיג אומר: "אנחנו מפרשים את החוק הדתי מחדש כדי להגן על טובת הכלל (מסלחה)".
מלחמה בחילוניות ובאתאיזם להפגנת נאמנות: כדי להוכיח לציבור שהוא מוסלמי אדוק, השליט לעתים קרובות ירדוף חילונים ואתאיסטים בגלוי. כך הוא מאותת לציבור ולחכמי הדת: "ראו, אני שומר על טהרת האיסלאם ונלחם בכופרים", ובכך הוא מקנה לעצמו "אשראי דתי" לעשות מעשים חילוניים לחלוטין בתחום הכלכלה, המודיעין ויחסי החוץ.

לסיכום, הרציונל הוא הישרדותי-פוליטי: בהעדר אופציה להיות "מנהיג חילוני לגיטימי", השליט הערבי משתמש בדת עצמה כדי להכשיר ולכסות על כל החלטה חילונית שהוא מקבל.

[בתמונה: בהעדר אופציה להיות "מנהיג חילוני לגיטימי", השליט הערבי משתמש בדת עצמה כדי להכשיר ולכסות על כל החלטה חילונית שהוא מקבל… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של Copilot ב- Windowes]

סתירות בין הציווי הקוראני למציאות הפוליטית

מנהיגים רבים בעולם הערבי מפרים עקרונות יסוד קוראניים באופן שיטתי:

צדק ושיוויון (עדאלה): הקוראן מדגיש את חובת השליט לנהוג בצדק ולמנוע עושק ("إن الله يأمر بالعدل والإحسان" – סורת אל-נחל). בפועל, משטרים ערביים רבים מאופיינים בשחיתות, נפוטיזם ודיכוי אזרחים.
איסור עושק וריבית (ריבא): הקוראן אוסר באופן מוחלט על כלכלת ריבית. אולם, כל כלכלות מדינות הערב משולבות במערכת הבנקאות העולמית הנסמכת על ריבית, תוך שימוש במעקפים הלכתיים רשמיים.
אחווה איסלאמית (אומה): הציווי הקוראני רואה בכל המוסלמים גוף אחד ("إنما المؤمنون إخوة" – סורת אל-חג'ראת). המציאות ההיסטורית והעכשווית מראה יריבויות דמים, מלחמות אחים (כמו בתימן, סוריה ולוב) והעדפת האינטרס הלאומי-מדינתי על פני סולידריות אסלאמית.

[בתמונה: סתירות בין הציווי הקוראני למציאות הפוליטית... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל] — [בתמונה: סתירות בין הציווי הקוראני למציאות הפוליטית… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

שימוש טקטי בקוראן להכשרת מדיניות

מכיוון שהיעדר החילוניות בדת אינו מאפשר למנהיג להודות שהוא פועל משיקולים חילוניים, המנהיגים משתמשים בטקסט בגמישות פרשנית:

מושג ה"שורא" (התייעצות): הקוראן מצווה על התייעצות ("وأمرهم شورى بينهم"). שליטים מסוימים, כגון במדינות המפרץ, משתמשים במועצות "שורא" מייעצות לכאורה, כדי להפגין ציות לקוראן, תוך שימור השלטון האוטוקרטי בידיהם.
הסכמי שלום ואינטרסים: כאשר מנהיגים ערבים חותמים על הסכמי שלום או נורמליזציה (כמו הסכמי אברהם), הם רותמים אנשי דת ממלכתיים (כדוגמת מוסד אל-אזהר במצרים) הדולים פסוקים קוראניים המכשירים שלום ופיוס בעת צורך (כדוגמת הסכם חודייביה של הנביא מוחמד).

טבלת השוואה: ציווי קוראני מול פרקטיקה שלטונית

תחום	הציווי הקוראני	המציאות בפועל
חופש אמונה ומחשבה	"אין כפייה בדת" (لا إكراه في الدين)	רדיפת מיעוטים, מתנגדי משטר, חילונים ואתאיסטים (הנתפסים כמורדים במדינה)
משפט ושיפוט	שיפוט מוחלט על פי ההלכה האסלאמית (שריעה)	רוב המדינות מנהיגות מערכות משפט אזרחיות/מערביות בפועל (פרט לדיני אישות)
יחסי חוץ	נאמנות למוסלמים וזהירות מהסתמכות על זרים	בריתות אסטרטגיות וביטחוניות הדוקות עם מעצמות המערב (ארה"ב, אירופה)

[בתמונה: שליטים מסוימים, כגון במדינות המפרץ, משתמשים במועצות "שורא" מייעצות לכאורה, כדי להפגין ציות לקוראן, תוך שימור השלטון האוטוקרטי בידיהם... המקור: התקשורת הערבית] — [בתמונה: שליטים מסוימים, כגון במדינות המפרץ, משתמשים במועצות "שורא" מייעצות לכאורה, כדי להפגין ציות לקוראן, תוך שימור השלטון האוטוקרטי בידיהם… המקור: התקשורת הערבית]

'אין ארוחות חינם'

פה הגענו לפער שבין שימוש טקטי בהלכה מצד השלטון, לבין התפיסה האסטרטגית של הציבור וארגוני האופוזיציה. שכן, גם אם שליט חותם הסכם ב'ידיים נקיות' – מה שלא קורה, בדרך כלל – נוצר תהליך שאינו מאפשר להסכם להתממש באמת. אמחיש זאת, למשל, בקונספט של "הסכם חודייביה". אותו הסכם של מוחמד עם בני קורייש היהודיים שנחתם כשהיה במצוקה, ושאחר כך, הפר אותו בהפתעה ושחט את כולם. הכרזה על הסכם כ'הסכם חודבייה' פועלת בשני מפלסים שונים לחלוטין:

המפלס השלטוני: "חודייביה" כמסווה לשלום קבוע (קר)

נטען עבור השליטים (כמו מוסד הנשיאות במצרים ובירדן או הרשות הפלסטינית בתקופת ערפאת), האזכור של הסכם חודייביה נועד בעיקר לצריכה פנימית. כך קיבלו במערב את הדברים, וכך קיבלו אותם גם בישראל:

הכשרת השרץ: מכיוון שאינם יכולים להודות בגלוי בהחלטה חילונית פרגמטית (מחסור בכסף, צורך בנשק אמריקאי או עייפות ממלחמות), השליטים משתמשים ב"תקדים חודייביה" כדי לומר לעמם: "איננו בוגדים באסלאם, אנו פועלים בדיוק כפי שפעל הנביא מוחמד מתוך ראייה פוליטית מפוקחת".
בפועל: נשמר "שלום קר", שקורץ לזהות האנטי-ישראלית ברחוב, ומאפשר לנרטיב חודייביה לבעבע מתחת לפני השטח כדי להפחית את הזעם הציבורי כלפיו. כל מנגנוני ההסתה נשארים במקומם ואף מתחזקים. במקביל, הצבא מתאושש ומתחזק, עד שנוצר כדור שלג של לחץ להפרת ההסכם, בגלל הציווי המוסלמי לעשות כן.

המפלס העממי והאידאולוגי: "חודייביה" במובנה המקורי

עבור ארגונים אסלאמיסטים (כמו "האחים המוסלמים" במצרים, חמאס והג'יהאד האיסלאמי אצל הפלסטינים) וחלקים נרחבים בציבור, הסכם חודייביה בוודאי אינו תירוץ רטורי. הוא תוכנית עבודה חיה.

הרעיוניות של השלב הבא: בתאולוגיה האיסלאמית המקורית, הסכם חודייביה נכרת ל-10 שנים, אך נשבר לאחר שנתיים, כשהנביא מוחמד אסף כוח צבאי מספיק וכבש את מכה.
התעצמות והמתנה: מבחינת זרמים אלו, כל הסכם או "הודנה" (שביתת נשק) עם ישראל אינם אלא פסק זמן טקטי שנועד לצבור כוח, לבנות תשתיות, לטפח את דור ההמשך על ברכי האידאולוגיה הדתית, ולחכות לרגע שבו מאזן הכוחות ישתנה כדי להפר את ההסכם ולחסל את הריבונות הזרת ב"דאר אל-איסלאם". ההתבטאות המפורסמת של יאסר ערפאת ביוהנסבורג (1994), שבה השווה במפורש את הסכמי אוסלו להסכם חודייביה, שיקפה בדיוק את הגישה הזו.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הסכם חודיבייה, הסכמי שלום כתחבולה, לחצו כאן]

אלישע בן קימון ב- YNET: דיווח: מדינה באזור ייעצה למדינה אחרת ללכת להסכם עם ישראל - ולהתכונן למלחמה
לפי הדיווח בכאן, הגורמים במדינה הראשונה תכננו "להרדים" את ישראל בזמן הכנות למלחמה. הם ציינו בפני בני שיחם שצריך ללכת להסכם עם ישראל כדי להפר אותו — [לכתבה המלאה של אלישע בן קימון ב- YNET, לחצו כאן]

הסינתזה: החרב בעלת שני הלהבים

השימוש של השליטים הערבים בדוקטרינות דתיות כדי לכסות על החלטות חילוניות מייצר מלכוד מסוכן:

השליט חותם, לעתים, על שלום משיקולים אזרחיים וביטחוניים (ולעתים משיקולי עורמה ותחבולה).
כדי לא להצטייר כ"חילוני/כופר", הוא מכשיר את השלום באמצעות טיעון חודייביה.
כתוצאה מכך, הוא מזין ומקבל לגיטימציה דתית לנרטיב שלפיו השלום הוא זמני בלבד, והאויב עדיין שנוא.
התוצאה: הציבור והאופוזיציה מתחזקים באמונתם שהמלחמה היא רק עניין של זמן, והשליט נלכד בריטוריה הדתית שהוא עצמו ייצר.

זהו בדיוק המחיר שהעולם הערבי משלם על היעדר קטגוריה חילונית לגיטימית: כאשר כל מעשה פוליטי חייב לעבור דרך פילטר דתי, גם השלום הופך למושג מושאל, טקטי ומותנה.

[בתמונה: החרב בעלת שני הלהבים... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל] — [בתמונה: החרב בעלת שני הלהבים… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

היחסים עם ישראל: יריבות היסטורית מול ריאל-פוליטיק בראי הטקסט הדתי

היחס של מנהיגי העולם הערבי למדינת ישראל מהווה את אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לפער שבין רטוריקה דתית-קוראנית לבין קבלת החלטות, המבוססת לעתים על על אינטרסים פוליטיים וביטחוניים, המהולים בחינוך ובאמונה איסלאמיים.

הטיעון הדתי מול הפרקטיקה המדינית

מהזווית הקוראנית וההלכתית המסורתית, קיומה של ישות לא-מוסלמית ריבונית בלב "דאר אל-אסלאם" (טריטוריה איסלאמית, אדמת הקדש מוסלמית) – ובפרט בארץ שבה נמצא מסגד אל-אקצא – נתפס כאיסור חמור. פסוקים המזהירים מפני יצירת בריתות הדוקות עם שאינם מוסלמים ("לא תתפסו את היהודים והנוצרים כאינטרסים/ידידים", סורת אל-מאאידה) שימשו לאורך עשורים כבסיס לרטוריקה האנטי-ישראלית.

עם זאת, לאורך ההיסטוריה המודרנית, מנהיגי ערב גילו גמישות פרשנית מופלגת כדי להכשיר מגעים, הסכמים ונורמליזציה עם ישראל:

תקדים הסכם חודייביה:

כאשר נשיא מצרים אנואר סאדאת חתם על הסכם השלום עם ישראל ב-1979, הוא פנה לחכמי הדת של אל-אזהר כדי שינפיקו פסק הלכה (פתוא) המכשיר את הצעד. חכמי הדת נשענו על תקדים הסכם חודייביה (628 לספירה), שבו כרת הנביא מוחמד שביתת נשק טקטית עם שבט קורייש הכופר. הטיעון ההלכתי קבע: מותר לעשות שלום עם אויב שאינו מוסלמי אם הדבר משרת את טובת הכלל (מסלחה) של הקהילה המוסלמית.
כך קרה גם בהסכם השלום בין ישראל לירדן (1994): דוגמה קלאסית נוספת להפעלת אותה תבנית: הצדקה דתית-הלכתית להחלטה מדינית-חילונית במהותה. בדומה לאנואר סאדאת, גם חוסיין מלך ירדן נזקק לכיסוי הלכתי כדי להרגיע את האופוזיציה האיסלאמית הפנימית החזקה במדינתו (בראשה ה"אחים המוסלמים" בירדן). המלך הסתמך על פתוא חודייביה: אנשי הדת של הממלכה בירדן, לצד המופתי הכללי של סעודיה באותה תקופה (שיח' עבד אל-עזיז בן באז), הנפיקו פסק הלכה (פתוא) שהכשיר את השלום. הטיעון התבסס שוב על הסכם חודייביה – הרעיון שמותר לשליט מוסלמי לכרות ברית או הסכם שביתת נשק עם "כופרים" אם הדבר משרת את "טובת המוסלמים" (מסלחה). האינטרסים הירדניים האמיתיים לחתימת ההסכם היו חילוניים-אסטרטגיים לחלוטין: הישרדות המשטר, סיוע כלכלי ואמריקאי, פתרון בעיות מים וגבולות, והחשש מהתקדמות פלסטינית עצמאית בעקבות הסכמי אוסלו. אך כיוון שהמלך אינו יכול לומר "אני פועל מתוך שיקול חילוני גרידא", ההסכם מוסגר כצעד הלכתי מחושב. כדי לחזק את הלגיטימיות הדתית של ההסכם, ירדן עמדה על כך שבהסכם השלום יוכר במפורש "המעמד המיוחד" של הממלכה ההאשמית במקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים (אל-אקצא). המלכים ההאשמים, הטוענים לייחוס משפחתי ישיר לנביא מוחמד, השתמשו בסעיף זה כדי להוכיח שהסכם השלום אינו כניעה, אלא דווקא אמצעי להגנה על הקדשי האיסלאם. הדוגמה הירדנית מחזקת בדיוק את אותה המסקנה: במרחב שבו החילוניות אינה מוכרת כאידאולוגיה לגיטימית, השליט מוכרח להפוך את הפרקטיקה החילונית לחובה או להיתר דתי.
הסכמי אברהם והשלום החם: בהסכמי הנורמליזציה של איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו (וסודאן, אבל ההסכם לא הושלם) (2020), המנהיגים לא רק התעלמו מהאיסור הדתי המסורתי, אלא מסגרו את השלום במונחים קוראניים של פיוס, סובלנות ודיאלוג בין-אברהמי ("ואם יטו לשלום, טה גם אתה אליו", סורת אל-אנפאל). ההסכם תויג כברית אל-פֿדוּל (حلف الفضول – "ברית המכובדים"). זהו אחד התקדימים המרתקים ביותר בסירה (הביוגרפיה של הנביא מוחמד), והוא משמש כיום כעוגן תאולוגי מרכזי להכשרת בריתות בינלאומיות של מדינות מוסלמיות עם ישויות לא-מוסלמיות. ניתן לשייך את 'הסכמי אברהם' לסוג בריתות זה.

[להרחבה על סוגי בריתות עם 'כופרים' באיסלאם, כולל ברית אל-פֿדוּל, לחצו כאן]

[בתמונה - ברית המכובדים: טקס חתימת הסכמי אברהם בבית הלבן. מימין לשמאל: שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות, שייח' עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן, נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו ושר החוץ של ממלכת בחריין, עבד א-לטיף א-זיאני. התמונה היא נחלת הכלל] — [בתמונה – ברית המכובדים: טקס חתימת הסכמי אברהם בבית הלבן. מימין לשמאל: שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות, שייח' עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן, נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו ושר החוץ של ממלכת בחריין, עבד א-לטיף א-זיאני. התמונה היא נחלת הכלל]

לסיכום: הפער שבין הציבור למנהיגי ערב ובין המנהיגים לבין עצמם

מנהיגי העולם הערבי אינם מתנהגים בדווקנות על פי הקוראן. בהיעדר קטגוריה של "חילוניות" באסלאם, הקוראן משמש עבורם ככלי רטורי, תרבותי וציבורי להלבנת מדיניות פוליטית חילונית במהותה. הם פועלים בראש ובראשונה כמנהיגים מדיניים מודרניים במרחב המודרך על ידי אינטרסים לאומיים, מבוססי כוח, יציבות והישרדות השלטון. אבל ללוליינות הזו בין צוויי הדת ל'ריאל פוליטיק' יש מחיר שמערער מאוד את ההסכמים, ויוצר מדרון חלקלק למלחמה.

בסוגיית היחסים עם ישראל, נחשף הפער העמוק ביותר בין הציבור למנהיגי ערב ובין המנהיגים לבין עצמם: בעוד שמנהיגי ערב מקבלים החלטות מתוך שיקול קרה של כדאיות, (כולל איום משותף מצד איראן), חלקים נרחבים בציבור הערבי ובממסד הדתי הלא-ממשלתי ממשיכים לראות ביחסים אלו הפרה של הציווי הקוראני.

[לאוסף המאמרים על הצד האפל של האיסלאם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על עורמה ותחבולה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!