פנחס יחזקאלי: עולם של הסכמים ללא מלחמות. יש דבר כזה?

תקציר: כאשר מנתחים את הזירה הבינלאומית דרך המשקפיים של תורת המערכות המורכבות ומדע המדינה, מבינים כי הסכמים 'יציבים' אינם תחליף למלחמה ולמאזן עוצמה, אלא הם השתקפות ישירה שלהם.

[בתמונה: עולם של הסכמים ללא מלחמות. יש דבר כזה? התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר 'ייצור ידע'.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

* * *

אחד האבסורדים הגדולים של החברה המערבית, ואחת הסיבות החשובות להתפוררותה, הוא היעדר החינוך להבנה ולהטמעה של חוקי המורכבות והמערכות המורכבות.

שהרי כל אחד מאיתנו הוא מערכת מורכבת, וכך גם המשפחה, השכונה, הישוב, המדינה, המערכת הבינלאומית ועוד. המערכות הללו פועלות ע"פ חוקים ברורים, שהכרתם מאפשרת להימנע מטעויות ברורות, ואפילו לחזות חלק ממה שיתרחש בעתיד.

אבל במדינות הדמוקרטיות, באופן עקבי, 'תורות המורכבות' 'מטוטאות' מתחת לשטיח בכוונת מכוון, ומאפשרות לפוליטיקאים, ליועצים ולבעלי אינטרס לשטות בציבור להשגת מטרותיהם.

בלוף גדול כזה שמתפוצץ כל פעם מחדש בפנינו בלי שנלמד לקח, הוא ההסכמים המדיניים כתחליף למלחמות, ובו עוסק המאמר.

[לאוסף המאמרים על אידיוטים שימושיים ופייסנים, לחצו כאן]

[בתמונה: התמימות בהתגלמותה - נוויל צ'מברליין מנפנף בהכרזה האנגלו-גרמנית לקהל מריע ב-30 בספטמבר 1938. 'הבאתי שלום בזמננו'... התמונה היא נחלת הכלל] — [בתמונה: התמימות בהתגלמותה – נוויל צ'מברליין מנפנף בהכרזה האנגלו-גרמנית לקהל מריע ב-30 בספטמבר 1938. 'הבאתי שלום בזמננו'… התמונה היא נחלת הכלל]

האמנם שלום והסכמים בין מדינות הם 'מצב הטבע' המבוקש?

התפיסה המערבית המודרנית – שינקה מהנאורות והליברליזם – נוטה לראות בשלום ובהסכמים את "מצב הטבע" המבוקש, ואילו במלחמה, תקלה מערכתית שיש למנוע באמצעות דיפלומטיה, משפט בינלאומי ומוסדות גלובליים. אולם, כאשר מנתחים את הזירה הבינלאומית דרך משקפיים של תורת המערכות המורכבות ומדע המדינה, עולה תמונה הפוכה ומפוכחת: הסכמים יציבים אינם תחליף למלחמה או למאזן עוצמה, אלא הם השתקפות ישירה שלהם.

משמע, אין עולם של הסכמים ללא מלחמות. מה שמניע מערכות מורכבות הוא מאבק עוצמה תמידי בין מרכיביהן, שהוא הכוח המניע של המערכת ומאפשר לה שרידות והתאמה דינאמית למציאות משתנה. התבוננו על ילדיכם. על יחסיכם עם בן זוגכם ועם משפחתכם המורכבת. עם שכניכם ובמקום העבודה שלכם. במערכת הפוליטית והבין לאומית. בכולם, מאבק העוצמה הוא הדומיננטי.

אדגיש: מאבק העוצמה אינו אנומליה או "שגיאה" – הוא דרכה הטבעית והבסיסית ביותר של המערכת להתאים את עצמה למציאות משתנה.

אבל אם מאבק העוצמה הוא גורם הקבע שמניע מערכות, אזי מהו 'שלום'? זהו מצב זמני, שבו מאזן העוצמה הוכרע באופן ברור ויוצר שקט במערכת. השקט הזה מטעה, כי ברגע שגורם מסוים יתחזק/ייחלש ביחס לאחרים, יפתח מאבק העוצמה מחדש, להתאים את עצמו למצב החדש.

ו'אין ארוחות חינם': שלום / סטטוס שנמשך זמן רב מידי, גובה מהמערכות מחיר יקר. בהיעדר מאבק, הן מפתחות סטגנציה/קיפאון ויוצרות פער רלוונטיות מהמציאות, שעלול להביא להתפוררותן.

אז מהם בעצם ההסכמים? צילום מצב של מאזן העוצמה בין הגורמים הפועלים, שהוא דינאמי במהותו. לכן, הם מאבדים מתוקפם וקורסים, ברגע שהמאזן משתנה.

הדת המוסלמית מבינה זאת היטב ורותמת את הטפשת המערבית לצרכיה. השלום מותר רק כשהמוסלמי מצוי בנחיתות משמעותית, הוא מוגבל בזמן ומטרתו הכנות להמשך המלחמה (שלום חוד'ביה). גם תורות ומשטרים טוטליטריים משטים במדינות דמוקרטיות באופן דומה. כך למשל, הניסיון מלמד שההסכמים הטובים בותר לישראל במזרח התיכון הם היחסים מתחת לשולחן בהיעדר הסכם. למעט הסכם אחד(איחוד האמירויות), שילמה ישראל מחיר יקר על ההסכמים, שאינם מקוימים, מופעלים נגדה, ומסכנים את ביטחונה.

[להעמקה בסוגיה זו, ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: על סף הכאוס. מאזן עוצמה במערכת מורכבת] [לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן]

[בתרשים: משמעותו של פער רלוונטיות... הכרזה: ייצור ידע] — [בתרשים: משמעותו של פער רלוונטיות… הכרזה: ייצור ידע]

המערכת הבינלאומית כאנרכיה מורכבת

במדע המדינה, הגישה הריאליסטית מגדירה את הזירה הבינלאומית כאנרכיה – לא במובן של כאוס מוחלט, אלא בהיעדר ריבון על-לאומי בעל מונופול על הכוח שיכול לאכוף סדר. מנקודת מבט של תורת המערכות, מדובר במערכת מורכבת סתגלנית (Complex Adaptive System).

במערכת כזו:

השחקנים פועלים תחת אי-וודאות מוחלטת לגבי כוונותיהם העתידיות של השחקנים האחרים.
העוצמה היא דינמית ומשתנה ללא הרף כתוצאה מטכנולוגיה, דמוגרפיה, כלכלה ומשאבים.
לולאות משוב (Feedback Loops) מניעות את המערכת. פחד של מדינה אחת מניע אותה להתחמש, מה שמגביר את הפחד של שכנתה (דילמת הביטחון), שמתחמשת גם היא,וחוזר חלילה.

במדינה, סדר החיים התקין נשמר באמצעות אכיפה, ולכן, חוזים משפטיים מחייבים. במערכת הבינלאומית, הסכם אינו חוזה משפטי מחייב כפי שקיים במשפט האזרחי בתוך מדינה. אין "משטרה גלובלית" שתאכוף אותו.

לכן, הסכם הוא בסך הכל נקודת שיווי משקל זמנית (Stasis) בין כוחות מנוגדים, עדות חולפת למאבק שהוקפא לרגע.

[בתמונה: במדינה, סדר החיים התקין נשמר באמצעות אכיפה, ולכן, חוזים משפטיים מחייבים.… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing. המקור: ייצור ידע]

זו הסיבה, שהסכמים אינם פתרון קבע, ונוטים לקרוס

מערכת בינלאומית מורכבת משחקנים רבים (מדינות, אימפריות, ארגונים) שמשאביהם, הדמוגרפיה שלהם, הטכנולוגיה שברשותם ותפיסת האיום שלהם משתנים ללא הרף. המאבק – בין אם הוא כלכלי, טכנולוגי, תודעתי או צבאי – הוא המנגנון שבאמצעותו השחקנים בוחנים ומודדים את ה עוצמה היחסית שלהם מול האחרים. באמצעות החיכוך והמאבק, המערכת "מעבדת נתונים" ומעדכנת את היררכיית הכוחות הראלית שלה. כך היא מחסנת את עצמה מפני 'סטגנציה', והופכת עמידה יותר לאתגרים משתנים.

לכן, הסכמים הם בסך הכל "צילום מצב" (Snapshot) של יחסי הכוחות ברגע נתון.

ההסכם משקף במדויק את מאזן האינטרסים והעוצמה של השחקנים ביום החתימה. אולם, המציאות המערכתית אינה קופאת על שמריה. ברגע שחלו שינויים במערכת – מדינה אחת נחלשה פנימית, אחרת פיתחה טכנולוגיה שוברת שוויון, או שקם כוח אזורי חדש – מאזן הכוחות הריאלי זז הרחק מאותו "צילום מצב" ישן. ברגע שהפער בין המציאות הדינמית לבין ההסכם המקובע על הנייר הופך לגדול מדי, ההסכם מאבד את תוקפו הלגיטימי והמעשי, והמערכת חוזרת למצב של מאבק גלוי כדי להגדיר שיווי משקל חדש.

[בתמונה: מאבק העוצמה. התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: Lion VS Tiger - Who will win in a fight ?] — [בתמונה: מאבק העוצמה. התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: Lion VS Tiger – Who will win in a fight ?]

האשליה הליברלית: הסכמים כ"אמת מוחלטת"

הטעות הנפוצה של האסכולה הליברלית ביחסים בינלאומיים היא הבלבול שבין 'מאזן העוצמה' – שהוא תוצר זמני של מאבק כוחות מתמיד. – לשלום בר קיימא (Ever lasting peace), מה שמביא אותם לייחס ערך כמעט מיסטי, למילים הכתובות על הנייר.

בניגוד לחזון 'השלום העולמי', ה'שלום' הנובע ממאזן העוצמה, הוא זמני מטבעו:

מנגנון עדכון אלים: המציאות משתנה ללא הרף (טכנולוגיה, כלכלה, דמוגרפיה). כאשר העוצמה הריאלית של המדינות משתנה, אך המבנה המדיני נשאר קשיח (סטגנציה), נוצר פער.
נקודת המפנה (Tipping Point): כשהפער בין המאזן הרשמי למאזן הכוחות האמיתי בשטח גדל, המערכת חווה "דיסאוריינטציה מערכתית". השלום קורס באחת, והמערכת עוברת לכאוס (מלחמה) כדי "לעדכן" את נתוני העוצמה ולייצר מאזן חדש – ושלום חדש.

הניסיון ההיסטורי – מהסכם מינכן ב-1938, דרך הסכמי אוסלו ועד להסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) – מראה כי שחקנים אידאולוגיים או רוויזיוניסטים רואים בהסכמים כלי טקטי בלבד.

כאשר משתנה מאזן הכוחות הריאלי בשטח, או כאשר אחד השחקנים מזהה חולשה מערכתית אצל יריבו, התמריץ להפר את ההסכם גובר על התמריץ לשמרו. הסכמים שמחזיקים מעמד לאורך זמן אינם עושים זאת בגלל "רצון טוב", אלא משום שהם מעוגנים באיום מיומן ורציני במלחמה במקרה של הפרתם.

הפרדוקס המערכתי: הסכם יציב דורש יכולת השמדה הדדית או מאזן אימה מובהק. ללא הפוטנציאל למלחמה ולמאבק, להסכם אין תוקף.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מאזן אימה. דווקא האיום בהשמדה עשוי לקרב!, לחצו כאן]

[בתמונה: טלפון אדום חסר חוגה לשימוש עבור קו אדום, בין קברניטי ארצות הברית וברית המועצות. הפריט בצילום הוא אביזר המוצג בספרייה והמוזאון הנשיאותיים על שם ג'ימי קרטר, כביכול מייצג את הקו האדום בין מוסקבה לוושינגטון, אף כי קו זה לא היה קו טלפון… התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Piotrus. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

'אנתרופיה' פוליטית והצורך בחיכוך

מערכות מורכבות סובלות מאנטרופיה – נטייה טבעית להתפרקות ולחוסר סדר. בעולם הפיזיקלי, נדרשת השקעת אנרגיה כדי לשמור על מבנה. בעולם הגאופוליטי, ה"אנרגיה" הזו היא העוצמה הצבאית והנכונות להשתמש בה.

כאשר מעצמה דומיננטית (הגמון) מנסה לייצר סדר עולמי המבוסס על הסכמים בלבד, תוך התפרקות מרצון מכושר ההרתעה וההכרעה שלה, היא מייצרת סטגנציה מערכתית. סטגנציה זו אינה מביאה לשלום, אלא מזמינה "פתאומיות מערכתית" (Systemic Emergence) – התפרצות חריפה ובלתי צפויה של אלימות מצד שחקנים המזהים את הוואקום ואת חוסר ההתאמה בין ההסכמים הישנים למציאות החדשה.

המלחמה, עם כל זוועותיה, היא המנגנון האבולוציוני האכזרי שבאמצעותו המערכת הבינלאומית "מחשבת מסלול מחדש" ומגדירה מחדש את המציאות, לאחר שהצילומים הישנים איבדו כל קשר למציאות המשתנה.

אנטי-שבירות (Antifragility) של שלום

כדי שמערכת של הסכמים תהיה יציבה, עליה להיות אנטי-שבירה (מושג שפיתח נסים טאלב, ראו את תמונה הספר למטה) – כלומר, מסוגלת להשתפר ולהתחזק דווקא מתוך לחצים, זעזועים ועימותים קטנים.

עולם שמנסה לבטל לחלוטין את מרכיב המלחמה והחיכוך הופך למערכת שבירה (Fragile). ניסיון כפוי להשקיט כל סכסוך באמצעות פשרה דיפלומטית והסכמים מלאכותיים רק צובר מתח תת-קרקעי, אשר בסופו של דבר מתפרץ כמלחמה טוטאלית והרסנית בהרבה.

הסכמים אמיתיים ובר-קיימא, כמו "הסכמי אברהם" או הבריתות של המלחמה הקרה, לא נולדו מתוך חזון אוטופי של פירוק נשק, אלא מתוך אינטרסים ביטחוניים משותפים נגד אויב קונקרטי. הם היו הסכמים לשם מוכנות למאבק, ולא הסכמים במקום מאבק.

[בתמונה: ישראל כמודל אנטי־שביר: שגשוג מתוך קונפליקט... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל] — [בתמונה: ישראל כמודל אנטי־שביר: שגשוג מתוך קונפליקט… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

סיכום: אין דבר כזה!

התשובה לשאלת הכותרת היא, כמובן, לא. עולם של הסכמים ללא מלחמות – או ליתר דיוק, ללא פוטנציאל ממשי ונוכח למלחמה ומאבק – הוא אשליה מסוכנת המנוגדת לחוקי הטבע של מערכות מורכבות.

הסכמים אינם המצב החלופי למלחמה; הם תוצר הלוואי שלה. הם "צילום מצב" רגעי של יחסי הכוחות המשקף את העייפות מהלחימה האחרונה או את הפחד מהלחימה הבאה. מנהיגות מדינית המבינה במורכבות אינה מחפשת את הנייר שיסיים את כל המלחמות, אלא את מאזן העוצמה וההרתעה שיאפשר להסכמים להחזיק מעמד, מתוך ידיעה ברורה שהשלום נשמר רק כאשר החרב חדה, מונחת על השולחן, וגלויה לעין כל.

[בתמונה: המרדף הסיזיפי אחר השלום... מקור התמונה: Photo by Steve Johnson from Pexels] — [בתמונה: המרדף הסיזיפי אחר השלום… מקור התמונה: Photo by Steve Johnson from Pexels]

נספח: השלום חזר לאופנה?

מרחיב לב לראות את הילדה היפה הזו עם העיניים הבורקות והחיוך הבוטח, עד שאתה קורא את הכיתוב על החולצה.

אז השלום חזר לאופנה? שלום עם מי? שלום זה מדינת כל אזרחיה לצד מדינה פלסטינית? היא שומעת וקוראת ערבית? קראה את הקוראן? את החדית'? היא יודעת שיהודי יכול לחיות על אדמת הקדש מוסלמית רק כבן חסות ('דימי')? היא באמת רוצה להיות 'דימי'?

היא לא מטרידה את מוחה באלה, כי הווק ביטל את העובדות לטובת הנרטיב הגדול: 'השלום'. זו מחלת ה'טפשת' הגדולה של המאה ה- 21 שבעטייה מוסר המערב את צווארו בידי המוסלמים, ובגינה הצביעו 33% מיהודי ניו יורק בעד זוהרן ממדאני.

וצריך לומר: יש בישראל מליון יהודים שחושבים כמותה!

[בתמונה: השלום חזר לאופנה? המקור: דף הטוויטר של שי גולדשטיין. התמונה שותפה הרבה ברשתות החברתיות ובעל הזכויות שבה לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לאוסף המאמרים על אידיוטים שימושיים ופייסנים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!