תודעה

דמותו של איתמר בן גביר אינה דמות השר האידאלי בעיני. אבל מול הביצועים העלובים של קודמיו צריך להצדיע לו. וכדאי שגם בני האליטה שלנו יטמיעו, שביקורת היא באמת ביקורת, רק כשהיא בוחנת באמת גם חוזקות וגם חולשות. אחרת אין בה יותר מ'ממבו ג'מבו' פוליטי מטופש ועצוב.

ככל שננסה לצנזר, למחוק, לאסור פרסום או להשתיק מידע, נגרום לתוצאה ההפוכה: להעצמתו, להפיכתו לוויראלי ולמשיכת תשומת לב גדולה בהרבה מזו שהייתה ניתנת לו, אלמלא הניסיון לחסום אותו.

לאחר כמעט שישים שנות התיישבות בגולן, מדינת ישראל צריכה ללמוד כיצד להציע הצעת שלום, בהיפרדות גואלת מנוסחת החורבן "שטחים תמורת שלום".

לרל"ביסטים אין זהות "חיובית" ואין רצף אידאולוגי המחבר בין ליברמן ליאיר גולן. אבל יש להם זהות "שלילית": הם לא בהכרח יודעים במה הם תומכים, אבל הם יודעים היטב את מי הם שונאים.

אנשים מודרניים מאמינים שגם לתופעות מורכבות חייב להיות קריטריון מוחלט. אלא שלתופעות הדרמטיות ביותר בחיי אדם, כמו אהבה, אין ולא נמצא עד היום קריטריון כזה. לחוויית הניצחון כמו לרגש האהבה, יש תפקיד מרכזי בחיי אדם ואומה. במבט הזה, למרות כל הקשיים, מדינת ישראל השיגה באלף ימי המלחמה ניצחון משמעותי במאבק על הגנת קיומה.

מול המרד בממשלה נבחרת – שאוכל בנו כל חלקה טובה בעיצומה של מלחמת קיום – עמדה אישה אחת וחשפה קשר שחייב להיבדק לעומק. על כך היא ראויה לתשואות, לא לחקירה פלילית.

הפרחח בן גביר רק הציב מראה מול מערכות הביטחון והדרג המדיני, שלא הבינו מעולם את מחירו של חילול הריבונות והכבוד הלאומי. על כך הוא ראוי לתודה!