ווק

טביעת צרפת בלהבות אחרי המשחק שקיבע את מעמדה של קבוצת פאריז סן ג'רמן כקבוצה המובילה באירופה, היא האירוע האחרון, שממחיש את עליבותה של מדינת שהייתה פעם כלכלה מפוארת ופאר התרבות העולמית. "יקח לנו שלושה ימים להשתלט על המדינה", הצהיר אוהד נלהב בין ירי זיקוק לסקילת רכב. נראה שהוא צודק… זמנה של צרפת – במתכונת אותה היכרנו – עבר! זהו אוסף שני של ממים על כניעת צרפת לאיסלאם הרדיקלי.

החיבור בין האיסלאם הרדיקלי לתנועת ה-Woke (הפרוגרסיביזם הקיצוני) במערב הוא אחד הפרדוקסים המרתקים, והמוזרים ביותר, של הפוליטיקה המודרנית. כדי להבין איך הרומן הזה עשוי להסתיים, צריך קודם כל להבין על מה הוא מבוסס, ומדוע הוא מוגדר מראש כקשר עם "תאריך תפוגה".

ה"ווק" גילה שהשנאה היא מנוע צמיחה פוליטי, אך הוא עלול לגלות שהיא גם כוח שמכלה את הבסיס שעליו הוא עומד, כי כאשר חברה מפסיקה לחפש מכנה משותף ובמקום זאת משקיעה בחימוש רגשי של קבוצות זהות, התוצאה היא שחיקה של האמון הציבורי, משאב שבלעדיו אף קבוצה אינה יכולה להוביל לאורך זמן.

מאמר זה בוחן את השנאה כמנגנון חברתי מניע בשמאל הישראלי: כיצד היא נוצרת, כלפי מי היא מופנית, ואילו פונקציות היא ממלאת בו. אם בימין השנאה מוצגת בדר"כ כהכרח קיומי, הרי שבשמאל היא מוצגת כהכרח מוסרי. בשני המקרים, מדובר בכוח מניע מרכזי בעיצוב המציאות הפוליטית.

איך נפטרים מהשיח המעצבן הזה על כשלי הפיקוד? תוקפים דווקא את החיילים על היעדר מוסר, ומדליפים זאת לתקשורת הליבה האקטיביסטית, כי 'פניקה מוסרית' אהובה במיוחד על יועצי השמאל, כי היא תמיד 'עובדת' עלינו…

תופעת הביטול וההשתקה של ימינו, היא הסתגלות טכנולוגית של מנגנון עתיק. היא התפתחה מהמרחב המיקרו־חברתי של הילדות, דרך מוסדות העולם העתיק וימי הביניים, ומשטרים טוטליטריים במאה ה־20, ועד לתרבות ה־Woke בעידן הפוסט־מודרני. חרף שינויי ההקשר, מתקיימת רציפות מבנית: מנגנון של סימון חריגה, ודה־לגיטימציה והדרה, המשרתים מבני כוח משתנים.

'תרבות הביטול' על רקע פוליטי של הווק לא נולדה היום. הבולשביקים (הקומוניסטים בברית המועצות), והנאצים אחריהם, השתמשו באופן אינטנסיבי במנגנונים של נידוי חברתי, השפלה פומבית ומחיקת זהות כדי לבסס את כוחם ולכפות קונפורמיזם. למרות שהאידאולוגיות שלהם היו מנוגדות (גזענות מול מאבק מעמדי), "ארגז הכלים" שלהם לשליטה חברתית היה דומה להפליא.

המאמר בוחן את אחד המשברים העמוקים ביותר בתולדות הכס הקדוש: הנתק המוסרי והתאולוגי בין הנהגת הוותיקן לבין המציאות המדממת של מאמיניו.

המחאה היא יצור כלאיים ישראלי ייחודי, המשתמש בכלים של השמאל הפרוגרסיבי בעולם, כדי לקרוץ לאותם גופים, אך בפועל משרת מטרות של שימור מעמדה של אליטת ההון 'הלבנה והפריבילגית', המצויה בתחתית סדר העדיפות של הווק.