מה שגורם למלחמה להתארך הוא רעיון המלחמה בצורתה החדשה, כפי שפותח ואומץ בחמאס ובחיזבאללה, בהכוונה איראנית. הוא מושתת על הניסיון האיראני ממלחמת עיראק איראן שפרצה בספטמבר 1980 במתקפת פתע עיראקית לכיבוש שדות הנפט במחוז חוזיסטאן, בתכנון לסיימה תוך כשבועיים. התארכות המלחמה לשמונה שנים, נתפסה על ידי ההנהגה האיראנית כהישג והפכה למקור השראה לתורת לחימה - הדוקטרינה של חמאס וחיזבאללה.

בעולם אידאלי, הזמן הנכון לצאת לפעולה נרחבת בעזה היה מיד כשהתחילו ההפגנות על הגדר, כאשר השקט מיצה את עצמו ולפני ההגעה לשלב הקריטי של הפריסה האיראנית בסוריה. אבל בתחום הזה, אין אידאלי אצל דמוקרטיות (ולא רק אצלן)... הצורך שלהן בלגיטימציה פנימית, מחייב אותן להוכיח לתושביהן - מעבר לכל ספק - שיצאו למלחמה רק בלית ברירה...

מִלְחָמוֹת קוֹרוֹת בַּחֹשֶׁךְ, כִּי רַק אָז מְעִזִּים לָצֵאת מֵהַמְּחִילוֹת כָּל חורשי הֲרָעָה. הַחֹשֶׁךְ מְאַפְשֵׁר לָהֶם לִהְיוֹת במיטבם, רַק כִּי כָּךְ בָּנוּי הָעוֹלָם. הֵיכָן שֶׁאֵין אוֹר, יֵשׁ חֹשֶׁךְ וְאֵין שָׁם אֱלֹהִים... איילת קציר: מִלְחָמוֹת קוֹרוֹת בַּחֹשֶׁךְ

למעט המקרים בהם המלחמה מסתיימת בהישג מוחלט, כיבוש או כניעה של היריב, תמיד מגיע רגע בו צריך לשאול בפעם הראשונה, איך מסיימים את המלחמה, ועל מה מוכנים להתפשר. זה רגע מכונן, ברגע אחד צריך לקבל את העובדה שלא כל השאיפות תוגשמנה ולהודות בה, בין אם בחשאי ובין אם בפומבי. העמדה הנחושה מול היריב נסדקת ועכשיו חייבים לחשוף בפניו חולשה...

ההיסטוריה מרבה לתאר כיצד מלחמות התחילו ומתמקדת פחות בדרך סיומן. בעיקר באלו שלא הושג בהן ניצחון ברור. הפער בין מחקרים, על פתיחת מלחמות; למחקרים, כיצד הן מסתיימות, אדיר, וכך גם ספרי ההיסטוריה...