אמון

השאלה אם בנימין נתניהו הוא מנהיג לגיטימי נשמעת לכאורה פשוטה, אך היא נעשתה בשנים האחרונות כמעט בלתי אפשרית להכרעה בעולם המערבי כולו: השסע הפוליטי נעשה עמוק כל כך, עד שלגיטימיות המנהיג הפכה להיות תלויה בזהותו של מי שמביט בו.

ככל שננסה לצנזר, למחוק, לאסור פרסום או להשתיק מידע, נגרום לתוצאה ההפוכה: להעצמתו, להפיכתו לוויראלי ולמשיכת תשומת לב גדולה בהרבה מזו שהייתה ניתנת לו, אלמלא הניסיון לחסום אותו.

כל עוד המאבק הפוליטי בישראל ימשיך להתנהל מתוך פטרונות גזענית ויוהרה אקדמית, השמאל ימשיך לגלות שהוא כבר איבד מזמן את האמון ואת הלגיטימציה של מרבית הציבור לראות בו חלופה רלוונטית.

מאז שנת המחאה ב- 2023 השתרשה ונורמלה המילה 'בגידה' בציבוריות הישראלית. בעידן הווק המילה הזו הפכה חמקמקה ומשנה משמעות. אניח כאן מסד תאורטי שיסייע לנו להשיב על השאלה אם יש במחאה, ובשלוחיה במנהל המדינה, תופעות של בגידה.

תקשורת אקטיביסטית אינה מבקשת לתווך את המציאות אלא לעצב אותה, תוך שהיא חוברת למסרים פוליטיים מערערים, ומסרבת להכיר בלגיטימיות של המנהיגות הנבחרת. במצבי קיצון – כמו בעת מלחמה – יוצא השבר הזה לאור במלוא עוצמתו, ומקריס את החוזה החברתי של התקשורת עם הציבור. אספנו עבורכם אוסף רביעי של ממים אינטרנטיים על תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם. קריאה מועילה.

אם יש אדם המסוגל לספק הסבר רציונלי לרצף הטיוחים, שאינו מסתכם בבגידה, נשמח להקשיב. בהיעדר הסבר כזה, נקודת המוצא היא שכל קונספירציה גרועה פחות מהאמת, והטיפול בה יגיע אחרי הבחירות – אם וכאשר ישוב הימין לשלטון.

כשבכיר ו/או ארגון חווים ירידה באמון הציבור ובלגיטימציה שלהם, פעולה אקטיבית – כמו מכתבו של סולברג לכהן-אליה – יכולה להועיל, רק אם מפלס האמון והלגיטימציה גבוה דיו. מתחת לסף קריטי – ושם מערכת האכיפה והמשפט מצויים – כל פעולה נתפסת כבדיחה, חושפת את הפחד שמאחוריה, ומעודדת אחרים להמשיך ולהכות בה.

ההתעקשות על משפט עד תומו תבטיח דבר אחד בלבד: שגם ראש הממשלה ימשיך עד תומו. השאלה היחידה היא של מי יהיה התום הזה: שלו, של המערכת, או של כולנו יחד.

האם המשטרה הפכה לכלי, שמתחזק את המעטפת הדמוקרטית תוך שהוא מרוקן אותה מתוכן? האם כבר אינה פועלת לפי המודל הקלאסי של "משרת הציבור" (Public Servant), אלא כזרוע ביצועית של הדרג הפוליטי הנבחר? האם המשטרה צועדת אל סופה? על ספרה החדש של ד"ר אראלה שדמי.