האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
תקשורת אקטיביסטית אינה מבקשת לתווך את המציאות אלא לעצב אותה, תוך שהיא חוברת למסרים פוליטיים מערערים, ומסרבת להכיר בלגיטימיות של המנהיגות הנבחרת. במצבי קיצון – כמו בעת מלחמה – יוצא השבר הזה לאור במלוא עוצמתו, ומקריס את החוזה החברתי של התקשורת עם הציבור. אספנו עבורכם אוסף רביעי של ממים אינטרנטיים על תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם. קריאה מועילה.
אם יש אדם המסוגל לספק הסבר רציונלי לרצף הטיוחים, שאינו מסתכם בבגידה, נשמח להקשיב. בהיעדר הסבר כזה, נקודת המוצא היא שכל קונספירציה גרועה פחות מהאמת, והטיפול בה יגיע אחרי הבחירות – אם וכאשר ישוב הימין לשלטון.
כשבכיר ו/או ארגון חווים ירידה באמון הציבור ובלגיטימציה שלהם, פעולה אקטיבית – כמו מכתבו של סולברג לכהן-אליה – יכולה להועיל, רק אם מפלס האמון והלגיטימציה גבוה דיו. מתחת לסף קריטי – ושם מערכת האכיפה והמשפט מצויים – כל פעולה נתפסת כבדיחה, חושפת את הפחד שמאחוריה, ומעודדת אחרים להמשיך ולהכות בה.
ההתעקשות על משפט עד תומו תבטיח דבר אחד בלבד: שגם ראש הממשלה ימשיך עד תומו. השאלה היחידה היא של מי יהיה התום הזה: שלו, של המערכת, או של כולנו יחד.
האם המשטרה הפכה לכלי, שמתחזק את המעטפת הדמוקרטית תוך שהוא מרוקן אותה מתוכן? האם כבר אינה פועלת לפי המודל הקלאסי של "משרת הציבור" (Public Servant), אלא כזרוע ביצועית של הדרג הפוליטי הנבחר? האם המשטרה צועדת אל סופה? על ספרה החדש של ד"ר אראלה שדמי.
בעוד שבשיח הציבורי המחאה מוצגת כדרישה לשינוי, מבחינה מוסדית יש לאנשיה תמריץ להמשך המשבר. ככל שהוא נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. תעשייה זו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח. המחאה הופכת מ'כלי' ל'מוצר'. הקמפיינים מיוצרים כדי להצדיק גיוס תרומות נוסף ולשמר את מעגל המועסקים, ולאו דווקא כדי להשיג הכרעה פוליטית.
בסוף, זה תמיד נגמר באותו האופן: הראיות מתנדפות, העובדות נעלמות, והקנס – אם הוא בכלל מגיע – הוא רק דמי כניסה נמוכים למועדון האקסקלוסיבי של ה'חסינים'. הפריווילגים השונים הם רק השמות על התיק; הסיפור האמיתי הוא המערכת שלמדה להפוך את שלטון החוק להמלצה בלבד עבור האנשים הנכונים.
אובססיה היא כוח נפשי רב־עוצמה, אך מסוכן. היא מציעה משמעות בעולם מורכב, אך גובה מחיר של עיוורון, קיטוב ולעיתים הרס. חברה בריאה ופרט בריא זקוקים ליכולת להחזיק רעיונות בעוצמה, מבלי להפוך לעבדיהם. היכולת לספק, להשהות שיפוט ולהכיל מורכבות אינה חולשה, אלא חומת ההגנה המרכזית מפני אובססיה הרסנית.
תכירו את 'פרדוקס הביצור'. כאשר נחשף השימוש לרעה במערכת האכיפה, הופכת 'הלוחמה המשפטית': ממנגנון תקיפה למנגנון ביצור והגנה עצמית של המערכת, לכאורה כדי לשמור על האמון והלגיטימציה הציבורית. אולם בפועל, הוא רק מעמיק את משבר האמון.
כאשר נחשף השימוש לרעה במערכות האכיפה, 'הלוחמה המשפטית' (Lawfare) משנה את פניה ומתבצרת. אז, ה'טיוח' הופך לצורך קיומי של המערכת, כי חשיפת הניצול לרעה של החוק תמוטט את אשלית הניטרליות המוסדית. כך הופך המאמץ להסתיר את הסטייה, לחלק בלתי נפרד מהטקטיקה עצמה: הגנה על הכלי באמצעות טיוח והסתרה.
