פנחס יחזקאלי: אליטות בחרדת התחלפות מתנהגות כמאפיה

תקציר: תיאורית "האליטות כמאפיה" (Elites as a Mafia) טוענת כי בשלבים מסוימים של התפתחות חברתית – או לחלופין, בתקופות של ריקבון מוסדי – אליטות שלטוניות, כלכליות וביורוקרטיות מתחילות לפעול לפי דפוסי התנהגות, קודים ומנגנוני הישרדות, המאפיינים באופן מסורתי את הפשע המאורגן.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר ראשון מתוך ארבעה על תיאורית "האליטות כמאפיה". למאמרים האחרים:

1. פנחס יחזקאלי: האליטה כמאפיה, מטפורה סוציולוגית להבנת כוח, נאמנות ושתיקה.
2. משה כהן אליה: אליטות כמאפיה.
3. משה כהן אליה: האליטה כמאפיה, מקרה מבחן.

*  *  *

במשך עשרות השנים האחרונות, הדיאלוג המחקרי בין הסוציולוגיה הפוליטית לבין הקרימינולוגיה המוסדית הוליד תובנה מטלטלת: הגבול המפריד בין מבני כוח לגיטימיים (אליטות) לבין ארגוני פשע מובנים (מאפיה) אינו כה ברור כפי שהפילוסופיה הפוליטית הקלאסית ניסתה להציג.

תיאורית "האליטות כמאפיה" (Elites as a Mafia) טוענת כי בשלבים מסוימים של התפתחות חברתית – או לחלופין, בתקופות של ריקבון מוסדי – אליטות שלטוניות, כלכליות וביורוקרטיות מתחילות לפעול לפי דפוסי התנהגות, קודים ומנגנוני הישרדות, המאפיינים באופן מסורתי את הפשע המאורגן. שיאו של תהליך זה מתרחש כאשר האליטה נתקלת באיום קיומי על מעמדה, ומפתחת את מה שמכונה: חרדת ההתחלפות' או 'חרדת ההדחקה' של אליטות (Anxiety of Displacement; replacement anxiety) (ראו בהמשך).

[לאוסף המאמרים על חרדת ההתחלפות / חרדת ההדחקה של אליטות, לחצו כאן]

התאוריה במבחן הישראלי

הדוגמה הקלאסית של נכונות התאוריה בישראל, היא פרשת 'שורת המתנדבים' (1952–1960; ראו התמונה למטה), שהייתה דוגמה לפניקה ולאבדן עשתונות של אליטה שלטונית שנתקפת חרדת התחלפות לא רציונלית, ומפעילה – בדומה למתרחש היום – את סוכניה (הקרויים בתיאוריה "דילרים", ראו בהמשך) בתוך מערכות האכיפה והמשפט כדי לסחוט, להרתיע ולהשתיק מבקרים. אולם, הניסיון לנהל מדינה כ"סינדיקט" סופו למוטט את האמון הציבורי ולזרז את נפילתה של האליטה עצמה.

מי ש'תיווך' את התאוריה הזו למציאות העכשווית הישראלית הוא פרופ' משה כהן אליה, בשני מאמרים שפרסם לאחרונה: אליטות כמאפיה, ו- האליטה כמאפיה, מקרה מבחן.

מקורות תאורטיים: מצ'ארלס טילי ועד מוסקה ופארטו

כדי להבין את שורשי התאוריה, יש לחזור לשתי אסכולות מרכזיות בסוציולוגיה:

אסכולת האליטות הקלאסית (מוסקה, פארטו, מיכלס)

אנחנו כבר יודעים שאין קבוצה ללא אליטה שלטת. וילפרדו פארטו וגאטנו מוסקה הראו כי בכל חברה, ללא קשר למשטר, תמיד ישלוט מיעוט מאורגן (האליטה) על רוב לא מאורגן. רוברט מיכלס ניסח זאת כ"חוק הברזל של האוליגרכיה" – ארגונים, גם הדמוקרטיים ביותר, נוטים לפתח גרעין שליט המרוכז בשימור כוחו. הזיקה למאפיה מתחילה כאן: המטרה העליונה אינה עוד "טובת הכלל", אלא הנצחת השלטון הפנימי והגנה על חברי הרשת.

צ'ארלס טילי: המדינה כתהליך של ניהול פרוטקשן (Protection Racket)

פריצת הדרך המושגית המשמעותית ביותר שייכת לסוציולוג ההיסטורי צ'ארלס טילי (Charles Tilly). במאמרו המכונן משנת 1985, "עשיית מלחמה ובניית מדינה כפשע מאורגן" – “War Making and State Making as Organized Crime”, טילי טען כי תהליך הקמת המדינות באירופה דמה להפליא לניהול סחיטת דמי חסות (פרוטקשן). הממשל מייצר איום (חיצוני או פנימי), ואז גובה מהאזרחים מסים (דמי חסות) כדי להגן עליהם מפני אותו איום שהוא עצמו שותף ליצירתו או לשימורו.

כאשר האליטה המודרנית מנכסת לעצמה את המונופול על האלימות והמשאבים רק כדי להזין את מנגנוניה, היא פועלת בדיוק בנקודת המפגש שטילי תיאר.

מן הראוי להדגיש כי תאוריית 'האליטות כמאפיה' אינה דיסציפלינה נפרדת או זרה, אלא חלק אינטגרלי ומפותח מתוך תורת האליטות (Elite Theory) הניאו-קלאסית. בעוד שתורת האליטות הקלאסית התמקדה בעצם אי-השוויוניות המובנית של הכוח החברתי ובמנגנוני הארגון הנגזרים ממנה, התאוריה הנוכחית מהווה אבולוציה מושגית המנתחת את איכותו ואופיו של השלטון בשלבי שחיקה מוסדית. היא לקוחה ישירות מההנחה המרכזית של תורת האליטות – לפיה קבוצות כוח מאורגנות פועלות תמיד לפי היגיון פנימי של שימור הגמוניה – ומרחיבה אותה אל עבר הקרימינולוגיה הפוליטית: היא מראה כיצד אותם מנגנונים בדיוק, כאשר הם מאבדים את רכיב הלגיטימציה הנורמטיבית, משנים את המודל התפעולי שלהם מאוליגרכיה מוסדית לסינדיקט כוח כוחני.

המאפיינים המבניים: כיצד אליטה הופכת לסינדיקט?

כאשר אנו מנתחים אליטה מוסדית דרך פריזמה קרימינולוגית, אנו מגלים ארבעה אלמנטים מבניים חופפים לארגוני פשע:

• לכידה מוסדית (Institutional Capture): המאפייה אינה מחריבה את מוסדות החוק; היא חודרת אליהם ומכפיפה אותם לאינטרסים שלה. באותו אופן, אליטה "מאפיזיונרית" אינה מבטלת את הדמוקרטיה או את מערכת המשפט, אלא משתמשת בהן ככלי ניגוח פוליטי, תוך הפיכת מנגנוני המדינה (רגולציה, אכיפה, תקציבים) לנכסים פרטיים של הרשת.
• 'חוק האומרטה המוסדי' (Institutional Omertà): קוד השתיקה המאפיונרי מתורגם באליטות ל"סולידריות מקצועית" או "הגנה על כבוד המערכת". שופטים, גנרלים או פקידי נציבות בכירים יטו לסגור תיקים בתוך החדר, לטייח כשלים ולהגן על חבריהם מפני ביקורת חיצונית, מתוך הבנה שחשיפת ריקבון של פרט אחד תמוטט את הלגיטימציה של המבנה כולו.
• נפוטיזם, חברותא ורשתות חסות (Clientelism): הקידום בתוך המערכת אינו מבוסס על כישורים (מריטוקרטיה), אלא על נאמנות אבסולוטית ל"בוס" או ל"קליקה". מי שמפגין עצמאות מחשבתית או מאיים על מאזן הכוחות הפנימי, מוקע ומסומן.
• אכיפה סלקטיבית ולוחמה משפטית (Lawfare): שימוש במערכת אכיפת החוק לא כמכשיר לצדק, אלא ככלי לחיסול חשבונות. אליטות משתמשות בכוחן כדי להטריד, להפחיד או להגיש כתבי אישום נגד גורמים מחוץ לקליקה המאיימים על ההגמוניה שלהן, בעוד שחברי הרשת נהנים מחסינות דה-פקטו.

[לאוסף המאמרים על 'לוחמה משפטית', ושימוש לרעה במערכת האכיפה, לחצו כאן]

המנוע המאיץ: חרדת התחלפות ומנגנוני סחיטה

המעבר של אליטה מפעילות הגמונית שקטה לפעילות מאפיזיונרית אגרסיבית אינו מקרי; הוא מתרחש בשלב ספציפי של מחזור החיים שלה – שלב חרדת התחלפות האליטות (Circulation Anxiety).

כשסביבת הפעולה יציבה, האליטה שולטת באמצעות "עוצמה רכה" (תרבות, אקדמיה והליכים ביורוקרטיים נורמטיביים). אך ברגע שעולה כוח אלטרנטיבי, ומערכת הפוליטית או החברתית מאיימת להחליף את קבוצות הכוח הוותיקות, האליטה נקלעת לחרדה קיומית. בשלב דקאדנטי זה, שלטון החוק מומר בשלטון הסחיטה:

1. המעבר מ"לגיטימציה" ל"הרתעה"

בשלב החרדה, האליטה מאבדת את האמונה ביכולתה לשכנע את הציבור באמצעים דמוקרטיים רגילים. כשהלגיטימציה הציבורית נשחקת, הכלי המרכזי שנשאר בארגז הכלים כדי לשמור על ציות הוא פחד. סחיטה ואיומים בחיסול קריירה ציבורית הופכים למנגנון המרכזי לייצור משמעת פנימית וחיצונית.

[לאוסף המאמרים על 'שיטת התיק הפתוח', לחצו כאן]

2. סינדרום "בני ערובה" של השירות הציבורי

כדי לעצור את נציגי הציבור החדשים המנסים להוביל שינוי, הסינדיקט המוסדי חייב לוודא ש'שומרי הסף', פקידי המפתח והפוליטיקאים עצמם יהיו לחיצים. המערכת מתחילה לייצר, לאסוף ולשמר באופן אקטיבי "חומרי מינוף" (תיקים, הקלטות, פגמים אישיים) על שחקניה. פוליטיקאי או עובד ציבור שיש עליו קופת שרצים הופך לנכס עבור האליטה הישנה: הוא צייתן, הוא מפוחד, וגורלו נקשר ישירות בגורל ההגמוניה.

כך לדוגמה, אלדד יניב סיפר בריאיון לפני כמה שנים כי במשרדי העיתון ידיעות אחרונות קיימת כספת ברוחב של כמטר וחצי ובה מוחזקים תחקירים על פוליטיקאים בכירים. התחקירים אינם מתפרסמים, אך לדבריו עצם קיומם מאפשר להחזיק את אותם פוליטיקאים תחת לחץ (כהן אליה, 2026).

[לשם המחשה, ראו את מאמרו של עו"ד פנחס פישלר: מסמך יצחקי, חומר נפץ ללא פיקוח]

3. טיהור ה"בוגדים" ו'חוק האומרטה' המורחב

במצב של חרדה, הרגישות לכל גילוי של עצמאות או חוסר נאמנות בתוך השורות הופכת לקיצונית. הלחץ המופעל על עובדי ציבור שלא מתיישרים עם קו הקליקה הופך לאגרסיבי במיוחד. מי שמנסה להפגין ממלכתיות או לפעול מתוך אחריותיות (Accountability) אמיתית לציבור, מסומן מיד כבוגד ומסולק מה"פמיליה" באמצעות סחיטה, שיימינג תקשורתי מתוזמר או פתיחה ב'חקירות דמי'.

[לאוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן]

תפקידם של מתווכי הכוח – ה'דילרים'

בתורת האליטות (ובמיוחד בהקשר של קרימינולוגיה פוליטית וסוציולוגיה מוסדית), המושג "דילרים" (Dealers / Brokerage Actors) מתאר את מתווכי הכוח, מנהלי המשא ומתן והמפעילים של המנגנון הלא-פורמלי המחבר בין המאפייה המוסדית (האליטה) לבין השטח.

בעוד שהאליטה נשענת על סמלים, טקסים וחוקים רשמיים כדי לייצר מראה עין של סדר, הדילרים הם אלו שמנהלים את הרשת הלא-פורמלית והכוחנית מתחת לפני השטח. בתיאורית האליטות כמאפיה, הדילר הוא ה"קונסיליירי" וה"קאפו" גם יחד – הציר שבלעדיו הסינדיקט המוסדי אינו יכול לתפעל את מנגנוני הפחד, השליטה ודמי החסות.

דימוי נוסף הוא של מנוע תפעול: אם המנהיגים הבכירים בראש האליטה הם ה"בוסים" (הקורלאונס) שמגדירים את המדיניות והאינטרסים, והמנגנון המוסדי הרשמי הוא המעטפת, הרי שה"דילרים" הם מנוע התפעול של העסקאות האפורות. הם אינם בהכרח הדמויות הייצוגיות שבחזית (כמו פוליטיקאים בכירים או נשיאים), אלא שחקני תוכן ומפתח התקועים בנקודות ההצטלבות של המערכת. הם יכולים להיות:

• פקידים בכירים ויועצים משפטיים: מי שמכירים את הניואנסים של הרגולציה ויודעים איך "לתפור" ניסוח כך שישרת את הקליקה.
• עבריינים מוסדיים / מאכערים: גורמים המתווכים בין ההון הפוליטי והכלכלי לבין זרועות הביצוע, הפרסום והאכיפה.
• מנהלי "חומרי מינוף": בעלי תפקידים במערכות אכיפה, מודיעין או תקשורת שמחזיקים במידע רגיש על פוליטיקאים ושומרי סף ("תיקים פתוחים").
• "הלוחשים על אוזנם של הבוסים": דמויות צללים שלא נושאות באחריות ציבורית רשמית (Accountability), אך מנהלות את חלוקת המשאבים בפועל.

פרופ' משה כהן אליה תייג את ה"דילרים" של האליטה שלנו: למשל, דמויות כמו: שי ניצן, נוני מוזס, גלי בהרב-מיארה ויצחק עמית (כהן אליה, 2026).

תפקידם של הדילרים קריטי לקיומה ולשרידותה של "האליטה כמאפיה", והם מבצעים ארבע פונקציות מרכזיות:

א. תיווך עסקאות חסות (Dealing & Brokerage)

הם הופכים את הכוח הציבורי למטבע עובר לסוחר. הדילרים מתווכים את העסקאות בין חברי האליטה לבין גורמים חיצוניים: סגירת מינויים תמורת נאמנות, מתן זכויות יתר או תקציבים תמורת שתיקה, והמרת השפעה פוליטית בטובות הנאה מוסדיות.

ב. תפעול מנגנון הסחיטה והמינוף (Leverage Management)

בשלב "חרדת ההתחלפות", כשהלגיטימציה הנורמטיבית של האליטה נשחקת, הדילרים הם אלו שמפעילים את הלחץ האמיתי:

• הם מזהים פוליטיקאים או עובדי ציבור לחיצים, ולוחצים אותם: כך למשל, סיפר אביחי מנדלבליט סיפר בעבר כי שי ניצן "מחזיק אותו בגרון" בפרשת הרפז (כהן אליה, 2026).
• הם דואגים שאותם גורמים יבינו בדיוק מה יקרה לקריירה או לשמם הטוב אם הם לא "ייתיישרו" עם קו הקליקה: כך למשל יצחק עמית מאיים על עובדי ציבור כי אם יצייתו לדרג הנבחר במדינה דמוקרטית ולא לו, הם עלולים לאבד את חסינותם ולהיתבע בתביעות אישיות, גם כאשר עמית עצמו פועל באופן ברור בניגוד לחוק (כהן אליה, 2026).
• הם מנהלים את האיומים המשתמעים ואת האכיפה הסלקטיבית ביום-יום: כך לדוגמה, גלי בהרב-מיארה מחזיקה את רואי כחלון תחת איום מתמשך באמצעות חקירה משמעתית הנמשכת למעלה משנה וחצי. במקביל, בקורות החיים שהגישה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה היא ציינה את השופטת ענת ברון כממליצה, אף שלדבריה של ברון השתיים כלל אינן מכירות זו את זו (כהן אליה, 2026).

ג. יצירת "מיסוך וחציצה" (Plausible Deniability)

הדילרים משמשים כחוצץ (Buffer) בין צמרת האליטה לבין הפעולות המאפיזיונריות המלוכלכות. אם עיסקה אפורה, תפורה או סחיטה נחשפת – הדילר הוא זה ש"סופג את האש" או מוקרב, בעוד שהבוסים והמערכת שומרים על ידיים נקיות לכאורה ועל "הכבוד המוסדי".

דוגמה מצוינת לכך הם אנשי התקשורת האקטיביסטים בערוצי הליבה. כך למשל, ב- 6 באוגוסט 2026, הודיע השר יואב קיש על כוונתו למנות את פרופ' משה כהן אליה כחבר במועצה להשכלה גבוהה. באותו יום פרסם אליה את תמצית קורות החיים שלי, המעידים על התאמה מקצועית מובהקת לתפקיד. "עשיתי זאת" – הוא כתב – "כי ידעתי שבקרוב מאוד תתחיל "ההתקפה". ואכן, אתמול ליאור דטל מעיתון "דה-מרקר" פתח בה. וזו רק ההתחלה".

[להרחבה, ראו את מאמרו של פרופ' משה כהן אליה: האליטה כמאפיה, מקרה מבחן]

ד. תחזוקת "חוק האומרטה" והנאמנות

הדילרים מוודאים שכל מי שמועלה בדרגה או מקבל ג'וב נחשק בתוך השירות הציבורי או המנגנון המדינתי הוא אדם "משולב": כזה שלחץ או הובטח לו מספיק כדי לשמור על קוד השתיקה (Omertà) ולא לאיים על מאזן הכוחות הפנימי.

האפקט הפרדוקסלי: מדוע הסחיטה אינה עוצרת את הגלגל?

ההנחה של אליטה בשלב החרדה היא, שהעלאת רף האלימות המוסדית (סחיטה, רדיפה ולוחמה משפטית) תשתק את הכוחות העולים ותנציח את מעמדה. אולם, ההיסטוריה הסוציולוגית מלמדת כי המנגנון הזה לעולם אינו עוצר את תחלופת האליטות; הוא רק מאיץ את קריסתו המפוארת של המבנה כולו.

זה קורה בשל שלושה תהליכי עומק:

1. התפוררות הקיפאון – סטגנציה אל הכאוס: שימוש ה'בוטט' בסחיטה ובאכיפה סלקטיבית, מנתץ את מעטה הסדר הרשמי. כשהחוק הופך לכלי נשק שקוף, הוא מאבד את כוחו המאזן. המערכת מתפוררת, ממצב של 'סדר למראית עין שמסתיר כאוס פנימי (קיפאון – סטגנציה) לכאוס גלוי ומנוכר.
2. הרדיקליזציה של האליטה החלופית: כשהכוחות החדשים המבקשים להשתלב באליטה מגלים שאין להם דרך נורמטיבית לעשות זאת – וכי המערכת משתמשת נגדם בשיטות של עולם תחתון – הם מפסיקים לנסות "להשתלב" ומתחילים לשאוף ל"פירוק מוחלט". הסחיטה הופכת את האופוזיציה מרפורמטורית למהפכנית.
3. אפקט הניכור הציבורי האבסולוטי: כששחיתות האליטה ושיטות הפעולה המאפיזיונריות שלה נחשפות במלוא מערומיהן, הציבור הרחב מסיר לחלוטין את הסכמתו החברתית. המערכת הופכת לשבירה (Fragile) באופן קיצוני. משבר חיצוני קטן – כלכלי, ביטחוני או פוליטי – מספיק כדי למוטט את המבנה כולו, שכן איש אינו מוכן עוד להגן על מוסדות שנתפסים כסינדיקט פשע.

סיכום

תיאורית 'האליטות כמאפיה' בשילוב עם דינמיקת חרדת ההתחלפות חושפת חוק ברזל סוציולוגי: כוח שמגן על עצמו באמצעות סחיטה ופחד נמצא כבר בשלב הריקבון (הדקאדנס) שלו. הניסיון "לשרוף את המועדון" ולסחוט את שחקניו כדי למנוע את חילופי המשמרות אינו מעיד על עוצמה, אלא על חולשה עמוקה. בסופו של דבר, הסחיטה המוסדית אינה חומת מגן, אלא חומר נפץ שהאליטה הישנה מטמיעה ביסודות המבנה של עצמה – חומר נפץ שפיצוצו ההיסטורי הוא רק שאלה של זמן.

[למאמר: אליטות ופשע מאורגן: מסגרת מושגית – אליטות (אנגלית), לחצו כאן]

נספח: מה זה אומר על היועמ"שית והפרקליטות, כשנאלצים להחביא מהן את זהות חבר הוועדה לאיתור ראש מח"ש?

למרות שהחוק להקמת מח"ש כגוף נפרד מהפרקליטות אושר בכנסת, במשרד המשפטים נאלצים לשמור בחשאיות על זהות אחד מחברי ועדת האיתור למנהל המחלקה החדש. זאת בעקבות מידע שהתקבל ולפיו היועמ"שית ואנשיה פועלים לאתר את חברי הוועדה ולהפעיל עליהם לחצים במטרה להביא להתפטרותם, ולסכל את המהלך…

והמשמעות: אליטות בחרדת התחלפות מתנהגות כמאפיה!

[לאוסף המאמרים על תופעת חילופי האליטות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על חרדת ההתחלפות / חרדת ההדחקה של אליטות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'שיטת התיק הפתוח', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות תופעת 'מדינת העומק' – ה'דיפ סטייט', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא חורבן והתפוררות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על חרדת ההתחלפות / חרדת ההדחקה של אליטות
• אוסף המאמרים על תופעת חילופי האליטות.
• אוסף המאמרים על 'שיטת התיק הפתוח'.
• אוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה באתר ייצור ידע.
• אוסף המאמרים אודות תופעת 'מדינת העומק' – ה'דיפ סטייט';
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• אוסף המאמרים על 'עוצמה'.
• אוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה'.
• אוסף המאמרים אודות 'הרתעה'.
• הרחבת המושג: 'התפוררות'.
• אוסף המאמרים בנושא חורבן והתפוררות.
• הרחבת המושג: 'כאוס'.
• הרחבת המושג: 'סדר'.
• הרחבת המושג: קיפאון/סְטַגְנַצְיָה.
• מאמרו של פרופ' משה כהן אליה: אליטות כמאפיה.
• מאמרו של פרופ' משה כהן אליה: האליטה כמאפיה, מקרה מבחן.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על חרדת ההתחלפות / חרדת ההדחקה של אליטות, ייצור ידע, 17/9/25.
• פנחס יחזקאלי (2025) הכל על תופעת חילופי האליטות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה, ייצור ידע, 9/2/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), 'דיפ סטייט' – 'מדינת עומק' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 22/4/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), הכל על 'שיטת התיק הפתוח' באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 12/7/25.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ה'עוצמה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), התפוררות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי: חורבן והתפוררות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 20/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), סדר, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), קיפאון – סטגנציה, ייצור ידע, 12/4/14.
• משה כהן אליה (2026), אליטות כמאפיה, ייצור ידע, 9/7/26.
• משה כהן אליה (2026), האליטה כמאפיה, מקרה מבחן, ייצור ידע, 12/8/26.
• פנחס יחזקאלי (2014), מאבק העוצמה במערכת מורכבת, ייצור ידע, 14/4/14.