האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
קיימת הסכמה רחבה שתופעת פורעי החוק ביו"ש הגיעה למקום, שבו היא מסכנת את מדינת ישראל ומעמדה בעולם, ולא רק את ההתיישבות. בכל דרך, מדינת ישראל חייבת להשיב לעצמה שליטה ריבונית מוחלטת על המתרחש במרחב, ולהקצות לכך את המשאבים הנדרשים.
הניסיון ההיסטורי במזרח התיכון – המוכתם בכשלים מודיעיניים חוזרים ונשנים ובקריסה של הסכמים מדיניים – מציב סימן שאלה נוקב על הנחת היסוד, שדיפלומטיה היא אמנות אוניברסלית. השאלה אינה רק האם שפה ותרבות הן "ערך מוסף", אלא האם היעדרן מהווה כשל מתודולוגי ותפיסתי, הפוסל את יכולתו של השחקן המערבי לפעול במרחב הים-תיכוני והערבי.
כשיצאו עשרות נציגים מן האולם במחאה עם תחילת נאומו של נתניהו באו"ם, הפך החרם מיד לחלק מרכזי מהסיפור התקשורתי סביבו. נתניהו אף פתח את דבריו בהתייחסות ישירה ליוצאים מן האולם. ואז, נוצרה אצל קהל אחר בדיוק התגובה ההפוכה, ושונאי ישראל שרצו לפגוע בנתניהו, הפכו למפרסמים הטובים ביותר של נאומו.
מלחמת האחים שלאחר מות שלמה הפכה לעובדה קיימת במשך מאות שנים. היא סיימה את פרק הממלכה המאוחדת ופיצלה את העם העברי לשתי ישויות פוליטיות ונפרדות, לעתים יריבות ולעתים בעלות ברית, עד הסוף הבלתי נמנע.
לטעמי, מלחמת אחים אלימה כבר קיימת, כי שימוש לרעה במערכת האכיפה, כנשק נגד ממשלה נבחרת, הוא מרד אלים, ומרד הוא 'מלחמת אחים'. השאלה היא רק האם תסלים לאש חיה, ואם כן, על ידי מי.
מרגע שפרץ הסרט "נז"א" (נזק אגבי) לחיינו, ומרגע שראינו את יוצריו מתקבלים בתשואות חוזרות וממושכות ובקריאות "תשוחרר פלסטין", וכמו אחרי מקרי בגידה רבים קודמים בשנים האחרונות, חזר ועלה גם המושג 'ערב רב' לסדר היום הציבורי. מהי תופעת הָ"עֵרֶב רַב"? למה היא עולה דווקא בהקשרים כאלה?
'כדי לשלוט לעד, יבעיר נתניהו את המזרח התיכון, ועל הדרג המקצועי לשמש כמבוגר אחראי, ולבלום אותו'. זו הקונספציה שהפכה למנוע מרכזי בעיצוב היחסים שבין ראשי מערכת הביטחון לראש הממשלה לאורך השנים, ומי שמחפש סיבה לכך, שרונן בר, מידר את נתניהו בימים שקדמו לטבח, הריהי לפניכם!
בין מדינות צריך לנהוג על פי צדק, מוסר וזכויות אדם. נכון? ממש לא! היחסים הבין־לאומיים אינם מתקיימים בתוך מדינה. אין ריבון עולמי שמסוגל להשליט חוק, אין משטרה עולמית אפקטיבית, ואין בית משפט שמסוגל תמיד לכפות את החלטותיו על המעצמות. זוהי מערכת של תחרות בין ישויות ריבוניות, שבה כוח, אינטרס, הרתעה ויכולת כפייה, ממשיכים להיות מרכיבים מרכזיים. לכן, מי שמוותר על אינטרסים לאומיים משיקולי מוסר, קורס!
השאלה אם בנימין נתניהו הוא מנהיג לגיטימי נשמעת לכאורה פשוטה, אך היא נעשתה בשנים האחרונות כמעט בלתי אפשרית להכרעה בעולם המערבי כולו: השסע הפוליטי נעשה עמוק כל כך, עד שלגיטימיות המנהיג הפכה להיות תלויה בזהותו של מי שמביט בו.
דמותו של איתמר בן גביר אינה דמות השר האידאלי בעיני. אבל מול הביצועים העלובים של קודמיו צריך להצדיע לו. וכדאי שגם בני האליטה שלנו יטמיעו, שביקורת היא באמת ביקורת, רק כשהיא בוחנת באמת גם חוזקות וגם חולשות. אחרת אין בה יותר מ'ממבו ג'מבו' פוליטי מטופש ועצוב.
