פוליטיקה

לאחר כמעט שישים שנות התיישבות בגולן, מדינת ישראל צריכה ללמוד כיצד להציע הצעת שלום, בהיפרדות גואלת מנוסחת החורבן "שטחים תמורת שלום".

לרל"ביסטים אין זהות "חיובית" ואין רצף אידאולוגי המחבר בין ליברמן ליאיר גולן. אבל יש להם זהות "שלילית": הם לא בהכרח יודעים במה הם תומכים, אבל הם יודעים היטב את מי הם שונאים.

מאז ההתנתקות בקיץ 2005, הכול השתנה. למנהיגי מדינת ישראל חייב להיות ברור כי במציאות שהתהוותה, אין למדינה כול יכולת לטלטלת עקירה, ללא התדרדרות למלחמת אחים. זה לא איום, זו הערכת המצב!

ברגע שבו ההליך המשפטי הופך מכלי לאכיפת נורמות לנשק במאבק על תודעה וכוח, המערכת אולי משיגה "ניצחונות" נקודתיים בדעת הקהל, אך במחיר הרסני של שחיקת האמון ציבורי – הנכס היחיד שבבלעדיותו שורדת מערכת משפט במדינה דמוקרטית. זהו אוסף ראשון של ממים אינטרנטיים על מסעות הציד (פישינג) של מערכת אכיפת החוק בישראל. אתם מוזמנים להוסיף עליהם.

המושג "אפקט צינון" או "אפקט מצנן" (Chilling Effect) הוא מצב שבו איום משפטי – ממשי או פוטנציאלי – גורם לפרטים או לבעלי תפקידים להימנע מפעולות חוקיות ולגיטימיות, מחשש להשלכות עתידיות. הוא אינו מחייב הפעלת סנקציה בפועל; די בקיומה של אפשרות ענישה כדי להשפיע. כך מצליח כוח מוסדי, שלטוני או חברתי, להשפיע, להרתיע, להשתיק ביקורת ולדכא פעולה אזרחית. זאת, מבלי להשתמש בהכרח באלימות פיזית או בצנזורה ישירה.

בפרספקטיבה של חלוף הזמן, פרשת דרור חוטר-ישי לא הייתה אירוע נקודתי, אלא דגם ראשוני (פרוטוטייפ) למה שמתחולל בישראל מאז ועד היום. השיטות, הדינמיקה המוסדית, והשימוש במשפט הפלילי ככלי במאבק פוליטי-אידאולוגי (מה שמכונה כיום 'לוחמה משפטית' – Lawfare), נוסו במידה רבה לראשונה על חוטר-ישי.

תיאורית "האליטות כמאפיה", שפותחה בידי סוציולוגים איטלקים ואחרים, מתארת מצב שבו אליטות שומרות על כוחן באמצעות "דילרים" – גורמי ביניים שתפקידם לאכוף משמעת, לייצר הרתעה ולשמר את נאמנות חברי הרשת. ניתן לטעון כי ה"דילרים" של האליטה שלנו הם דמויות כמו: שי ניצן, נוני מוזס, גלי בהרב-מיארה ויצחק עמית.