פנחס יחזקאלי: מה גרם להנהגת היישוב לפתוח ב'סזון' נגד האצ"ל?

תקציר: מה הוביל את הנהגת היישוב המאורגן – בראשות דוד בן-גוריון ומוסדות הסוכנות היהודית – לצעד חריף וחסר תקדים זה של הסגרת יהודים לידי הבריטים?

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

ה"סזון" (בצרפתית: Saison, מילת קיצור לביטוי רחב יותר – "la saison de chasse" – שמשמעותו: 'עונת הציד') היה מבצע שניהל ארגון ה"הגנה" בין נובמבר 1944 לפברואר 1945, בעיקר נגד אנשי האצ"ל, במטרה לשתק את פעילותם המחתרתית נגד השלטון הבריטי.

המאבק כלל הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים, וגם כליאה והחזקה של אנשי אצ"ל בידי אנשי הגנה בתנאים קשים תוך חקירות שלוו באלימות ובעינויים.

כדי להבין מה הוביל את הנהגת היישוב המאורגן – בראשות דוד בן-גוריון ומוסדות הסוכנות היהודית – לצעד חריף וחסר תקדים זה של הסגרת יהודים לידי הבריטים, יש לבחון את שילוב הנסיבות המדיניות, הביטחוניות והאידאולוגיות של אותה תקופה.

רקע כללי

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נקרעו אנשי היישוב בין המאבק בבריטים למען עלייה חופשית ומדינה עברית, לבין הרצון להילחם בגרמניה הנאצית לצד הבריטים. יו"ר הסוכנות היהודית דאז, דוד בן-גוריון ניסה בתחילה 'לאכול את העוגה משתי קצותיה', וידועה אמרתו: "נילחם ב'ספר הלבן' כאילו אין מלחמה בהיטלר, ונילחם בהיטלר כאילו אין 'ספר לבן'". בן-גוריון ניסה להשפיע על ממשלת בריטניה שתיאות לקבץ את החיילים הארץ-ישראלים שבצבאה במסגרת בריגדה יהודית (ויקיפדיה: הסזון).

ואכן במהלך שנת 1940 הפסיק אף האצ"ל את פעולותיו נגד שלטון המנדט ושלח את אנשיו לסייע לבריטים במשימות שונות. באחת מהן, בעיראק, אף נהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל (ויקיפדיה: הסזון).

התחדשות הפעילות הצבאית של האצ"ל והלח"י נגד השלטון הבריטי התרחשה בשלבים שונים במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר לכל ארגון היו תזמון, נסיבות ואידאולוגיה משלו:

האצ"ל

האצ"ל הכריז עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939) על הפסקת אש עם הבריטים כדי לסייע במאבק נגד גרמניה הנאצית (צעד שהוביל בזמנו לפרישת שטרן והקמת הלח"י). ההפוגה הזו הסתיימה בתחילת 1944.

אבל המדיניות הזו התמוססה ממספר סיבות:

• הבנת ממדי השואה מול שערי הארץ הנעולים: במהלך 1942–1943 הגיעו לארץ ישראל ידיעות מוצקות על היקף ההשמדה של יהדות אירופה. הבריטים המשיכו לאכוף בנוקשות את מדיניות "הספר הלבן" (1939), חסמו את דרכי ההצלה, ומנעו מפליטים יהודים להימלט לחוף מבטחים בארץ ישראל. מבחינת בגין והאצ"ל, הבריטים הפכו לשותפים עקיפים להשמדה.
• שינוי פני המלחמה באירופה לטובה: בסוף 1942 ומהלך 1943 חל המפנה הגדול במלחמה: הגרמנים הובסו באל-עלמיין, וסכנת הכיבוש של ארץ ישראל הוסרה. בסטלינגרד. היה ברור כי בעלות הברית נמצאות בדרך הבוטחת לניצחון על גרמניה. לפיכך, הטיעון של "לא מפריעים לבריטים לנצח את היטלר" איבד את תוקפו המרכזי.
• חוסר התקווה מפתרון מדיני פסיבי: מנהיג האצ"ל, מנחם בגין – שתפס שתפס את הפיקוד בסוף 1943 – הבין כי השלטון הבריטי אינו מתכוון לוותר מרצונו על המנדט בסיום המלחמה או לבטל את 'הספר הלבן'. לכן, רק הפעלת לחץ צבאי ופגיעה ביוקרה ובאינטרסים הבריטיים, יאלצו את בריטניה לעזוב את הארץ או להעלות את שאלת ארץ ישראל לדיון בינלאומי.

ב- 1 בפברואר 1944: פרסם מנחם בגין את כרוז המרד, שהכריז רשמית על חידוש הלחימה המזוינת נגד השלטון הבריטי. כעבור שבועיים, ב-12 בפברואר 1944, בוצעו הפעולות המבצעיות הראשונות: התקפות מקבילות על משרדי העלייה הבריטיים מירושלים, תל אביב וחיפה.

הלח"י

הלח"י פרש כאמור מהאצ"ל על רקע הפסקת האש עם הבריטים – שהכריזה הנהגת הישוב ב- 1939 – כדי לסייע במאבק נגד גרמניה הנאצית (צעד שהוביל בזמנו לפרישת שטרן והקמת הלח"י). ההפוגה הזו הסתיימה בתחילת 1944.

אנשי הלח"י גרסו כי השלטון הבריטי בארץ ישראל הוא "שלטון זר וגזלן" הסוגר את שערי הארץ בפני יהודי אירופה המושמדים בשואה. לכן, יש להילחם בו ללא קשר למתרחש בחזית באירופה. פעולות הלח"י שותקו כמעט לחלוטין ב-1942, בעקבות הריגתו של מנהיגו, אברהם שטרן ("יאיר"), ומאסר מרבית פעיליו. פעילותו התחדשה בהדרגה במהלך 1942–1943, כאשר בספטמבר 1942: ברחו יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממחנה המעצר נגוהה במזרעה. בנובמבר 1943, ברחו 20 לוחמי לח"י מלטרון (בהם נתן ילין-מור), מה שהחזיר לארגון כוח אדם פיקודי ומבצעי משמעותי. הנהגת הטריומווירט (שמיר, אלדד וילין-מור) שיקמה את השורות והחליטה לנקוט באסטרטגיה של התנקשויות ממוקדות בבכירים בריטים ופגיעה בתשתיות שלטון, כדי להבריח את הבריטים מהארץ.

התוצאה

פעולות האצ"ל והלח"י הציקו מאוד לשלטונות המנדט. הבריטים שנקטו במדיניות של הפרד ומשול ביחס ליהודים וערבים, החליטו לסגל אותה מדיניות ביחסם ליישוב היהודי. הם הזהירו את ראשי המוסדות שאם לא ירוסנו לוחמי המחתרת, לא תאושר הקמת הבריגדה והצבא הבריטי יאלץ להשתמש באמצעים נמרצים נגד היישוב כולו. לנציגי המוסדות באנגליה נרמז כי פעולות האצ"ל והלח"י מחזקות את ידידי הערבים באנגליה. (בסופו של דבר השהו הבריטים את החלטתם עד יולי 1944 והבריגדה היהודית יצאה לחזית רק בסוף פברואר 1945).

בשנת 1943 נתקבלה החלטה אסטרטגית אצל ראשי הסוכנות היהודית לפיה יש לסייע לבריטים בכל דרך, הן בשל עצם התרומה למאבק נגד הנאצים, והן בתקווה שהדבר יביא להישגים מדיניים לאחר תום המלחמה. הנהגת היישוב חששה שפעולות האצ"ל והלח"י יחבלו במאמצים אלה, ויגררו את היישוב כולו למאבק שבו לא רצתה בשלב זה. היה אף חשש מתגובה של השלטון הבריטי לפעולות "הארגונים הפורשים", שתהיה מכוונת נגד היישוב כולו. ראשי האצ"ל והלח"י התנגדו להחלטה אסטרטגית זו, מתוך הבנה שכל עוד הבריטים שולטים בארץ ישראל הם מונעים את הקמתה של המדינה ומונעים עלייה, בעוד יהודי אירופה נרצחים בשואה. בשל כך נפתח עימות חריף בין ראשי האצ"ל והלח"י לבין ראשי הסוכנות.

בחודשי הסתיו של שנת 1943 חזר הלח"י לנקוט פעולות צבאיות נגד הכוחות הבריטים. כמה חודשים מאוחר יותר, בפברואר 1944 הכריז מפקד האצ"ל מנחם בגין על "מרד" מוצהר במנדט הבריטי. הצהרת מרד זו גרסה כי הבריטים מעלו באמון שנתן בהם היישוב היהודי וכי האכיפה הנוקשה של חוקי הספר הלבן המונעת עליית יהודים המבקשים לברוח מאירופה היא מעשה נפשע. אי לכך הכריז האצ"ל כי יחל לבצע התקפות נגד מטרות בריטיות שונות על מנת להביא לסילוק שלטונם מארץ ישראל. צעדים אלו עוררו התנגדות רבה בקרב ראשי הסוכנות, ובראשם בן-גוריון, שפתחו במאבק ציבורי בניסיון לאלץ את שני הארגונים לחדול מפעולות אלה.

בין פברואר 1944 ונובמבר 1944 התנהלו מגעים בין מפקדי ה"הגנה", האצ"ל והלח"י בניסיון לאחות את הקרע ולהגיע למדיניות מוסכמת, אך ללא הועיל – כל הצדדים התבצרו בעמדותיהם. הוויכוח היה עמוק יותר מסוגיית המאבק בבריטים והציף את שאלת "המרות הלאומית" – האם בסמכותם של ראשי הסוכנות להטיל את מרותם על כל היישוב, מתוקף הבחירות שנערכו ביישוב^[3], גם בהיעדר סמכות ממלכתית רשמית? מנהיגי הסוכנות, ששאפו להבטיח את מעמדם הבלעדי כמנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, ראו בשאלה זו מבחן כוח חשוב. עם זאת, במקביל לניהול המשא ומתן בין הצדדים, החלו כוחות ה"הגנה" להיערך לפתרון הסכסוך בכוח, במקרה הצורך. הם נימקו זאת בכך שהאצ"ל עושה פעולות אלו בניגוד להוראות ההנהגה הנבחרת של היישוב.

המניעים המרכזיים לפתיחה ב'סזון'

ניתן למנות שלושה מניעים מרכזיים ל'סזון':

1. החשש מפגיעה במאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית.
2. התנקשות הלח"י בלורד מוין (נובמבר 1944).
3. מאבק העוצמה על מרות, דמוקרטיה ולגיטימיות (שאלת "מי השליט?"). למה דמוקרטיה? כי העיקרון השליט הוא מרות המוסדות הניבחרים (הכרעת הרוב)

[לאוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן]

1. החשש מפגיעה במאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית

מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה. הנהגת היישוב דגלה במדיניות של שיתוף פעולה הדוק עם בריטניה ובעלות הברית במאבק נגד גרמניה הנאצית ("נילחם בספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה, ונילחם במלחמה כאילו לא היה ספר לבן").

מנגד, בראשית 1944 הכריז האצ"ל בראשות מנחם בגין על "המרד" נגד הבריטים והחל בתקיפת יעדים בריטיים בארץ ישראל. הנהגת היישוב ראתה בפעולות אלו תקיעת סכין בגב הבריטים בזמן שהם נלחמים בהיטלר, וחששה שפעולות אלו יציירו את היישוב היהודי ככפוי טובה בעיני האומה הבריטית ובעלות הברית.

2. התנקשות הלח"י בלורד מוין (נובמבר 1944)

האירוע ששימש כטריגר הישיר והמידי לפתיחה ב'סזון' היה התנקשות שלח"י ביצעה בקהיר נגד הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון וידיד קרוב של ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל (ראו תמונה למטה).

הרצח יצר הלם במערכת המדינית: צ'רצ'יל, שהיה אוהד הציונות, נאם בפרלמנט הבריטי בזעם רב והצהיר כי אם הציונות לא תחסל את הטרור הפנימי, הבריטים ייאלצו לשקול מחדש את עמדתם כלפי העתיד היהודי בארץ ישראל.

הנהגת היישוב חרדה מפני הסכנה המדינית, של ביטול כל ההישגים המדיניים והפסקת התמיכה הבריטית בהקמת מדינה יהודית לאחר המלחמה.

3. מאבק על מרות, דמוקרטיה ולגיטימיות (שאלת "מי השליט?")

מעבר לשיקולים הבינלאומיים, ה'סזון' נועד להכריע סוגיה פנים-פוליטית קריטית: מי מוסמך לקבוע את מדיניות המאבק של העם היהודי?

הסוכנות היהודית והמוסדות הלאומיים נבחרו באופן דמוקרטי על ידי היישוב. האצ"ל והלח"י פעלו כאופוזיציה לוחמת שלא קיבלה את מרות ההנהגה הנבחרת. בן-גוריון ראה בזה סכנה לא רק לניהול המאבק הלאומי, אלא גם לתשתית של מדינה שבדרך, שהרי מדינה או מנהל תקין אינם יכולים לקום, כאשר פורשים מנהלים מדיניות חוץ וביטחון עצמאית, ומשתמשים בנשק ללא מרות מרכזית.

מעורבות הש"י בסזון

הש"י (שירות הידיעות של ה'הגנה', לימים השב"כ), היה מעורב באופן מרכזי ופעיל מאוד ב'סזון'. הוא שימש כזרוע המודיעין והאיסוף העיקרית של הנהגת היישוב וה"הגנה" לצורך המבצע. תפקידיו ב'סזון' היו קריטיים:

• איסוף מודיעין ומעקבים: אנשי הש"י עקבו אחרי חברי אצ"ל ולח"י, מיפו דירות מסתור, זיהו מפקדים ופעילים, ואספו מידע על שרשרת הפיקוד של המחתרות.
• חקירות: חלק מחברי האצ"ל שנחטפו, הוחזקו במרתפים ובקיבוצים (בעיקר בעמק יזרעאל ובזבולון) ונחקרו על ידי חוקרי הש"י.
• תיאום והסגרה: הש"י היה הגורם המקשר שהעביר לבולשת הבריטית (ה-CID) את ה"רשימות השחורות" עם שמותיהם ומיקומם של פעיל האצ"ל שיועדו למעצר והגליה.

ישראל עמיר היה ראש הש"י הארצי (מפקד השירות) בשנים 1940–1946, ולפיכך פיקד על הארגון במהלך ה'סזון'. איסר הראל ('איסר הקטן', לשעבר הלפרין) ניהל באותה תקופה את הזרוע היהודית של הש"י (המחלקות הפנימיות/המחלקה היהודית), והיה מעורב ישירות בריכוז החומר המודיעיני על האצ"ל והלח"י.

לימים, ב- 1947, יתמנה איסר בארי ('איסר הגדול') לראש הש"י (ולאחר מכן לראש שירות המודיעין הצבאי הראשון של צה"ל עם קום המדינה), וימשיך במדיניות האלימות והעינויים כלפי אנשי 'הארגונים הפורשים'.

רקע

ההחלטה

ב-6 בנובמבר 1944 התנקשו אליהו חכים ואליהו בית צורי, אנשי הלח"י, בחייו של השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, הלורד מוין. האירוע היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת הנהגת הסוכנות, והתקבלו שורה של החלטות לריסון האצ"ל והלח"י:

• שיתוף פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת החברים לבריטים
• פיטורי חשודים בחברות בארגונים הללו ממקומות עבודה וסילוק ילדיהם מבתי ספר וגנים
• מניעת מחסה ומקלט מחברי הארגונים
• מניעת גביית כספים למימון פעילות הארגונים

הביצוע

הסזון כוון לרוב נגד אנשי האצ"ל ולא נגד אנשי הלח"י. זאת, ככל הנראה, בשל התחייבות של נתן ילין-מור בפני ההגנה לא לפעול נגד הבריטים^[4]. על פי יואב גלבר כי האצ"ל היווה איום פוליטי על ההגנה בעוד שהלח"י לא.^[5] יש התולים זאת בכך שהלח"י איים שאם ייגעו באנשיו הוא יחזיר מלחמה לאנשי ההגנה.^[6]

בין ראשי ה"הגנה" שמונו לטפל בעניין היו יגאל אלון, שמעון אבידן, משה דיין, ישראל גלילי, משה סנה, יעקב דורי, אליהו גולומב וטדי קולק. כדי לבצע את ההחלטות הוקם כוח מיוחד של אנשי פלמ"ח וש"י, שחלקם הוכשרו במיוחד לשם ביצוע המשימה.

אנשי יחידת הסזון החלו לעקוב אחרי חברי אצ"ל ולאסוף מידע. חלק מהמידע הועבר לבריטים. בנוסף נחטפו אנשים שנחשדו כאנשי אצ"ל. נוסף על החטיפות, פוטרו עשרות פעילי אצ"ל ותומכיו ממקומות עבודתם וגורשו תלמידים ממוסדות חינוך.

העברת מידע לבריטים

רשימה של תורמים לארגון שנתגלתה נמסרה לבריטים. במהלך הסזון העבירה "המחלקה לתפקידים מיוחדים" לבריטים מידע על אודות כמה מאות חברי אצ"ל ואודות מחסני תחמושת וחומר נפץ. העברת המידע בוצעה בעיקר על ידי טדי קולק, אשר היה בקשר ישיר עם אנשי ארגון הביון הבריטי MI5. בעזרת המידע עצרו הבריטים כמה מראשי האצ"ל ומאות מחבריו. חלקם הוגלו למחנות מעצר באריתריאה שבאפריקה. לפי מספר עדויות מסרו אנשי הסוכנות גם שמות של פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית שלא היו חברי אצ"ל כלל, ממניעים פוליטיים. במכתב של הנציב העליון לשר המושבות מה-1 במרץ 1945 הוא כותב: "למרבה הצער, רשימות הסוכנות של טרוריסטים כביכול, ממשיכות לכלול אנשים רבים שאינם קשורים לטרור, אך מבחינה פוליטית הם בלתי-רצויים לסוכנות. דבר זה מוסיף לקשיי המשטרה בהפרדת העזים מן הכבשים"^[7].

חטיפות

חוליות של אנשי היחידה חטפו אנשי אצ"ל למקומות מסתור בקיבוצים (עין חרוד, משמר העמק, אלונים ואחרים). בחלק מהמקרים לבשו החוטפים מדי משטרת המנדט^[8], ואם נתקלו בשוטרים אמרו שהם עוצרים טרוריסטים^[9] או גנבים. בין החטיפות שבוצעו היו חטיפת דניאל ינובסקי וחטיפת מרדכי קורנגולד.

יעקב תבין, ראש שירות הידיעות של האצ"ל, נעצר על ידי כוח הסזון למשך כחצי שנה, ונחקר ככל הנראה גם באלימות. על פי חלק מהעדויות עברו חלק מהחטופים חקירות אלימות והוחזקו בתנאים קשים^[10].

בשלב מסוים הורתה הנהלת הסוכנות ל"הגנה" להסגיר את אנשי האצ"ל לבריטים. סגן מפקד האצ"ל, יעקב מרידור, הוסגר לידי הבריטים. ההוראה לא נכפתה והיו אנשי "הגנה" שסירבו לה ושוחררו ממנה. עם זאת, למעשה התקיים כבר קודם לכן שיתוף פעולה חלקי בין "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בסוכנות היהודית לבולשת הבריטית בנושא המאבק באצ"ל.

קרובי החטופים פנו במקרים רבים למשטרת המנדט וזו פעלה לאתר את החוטפים ואף עצרו חשודים בביצוע החטיפות, במיוחד נהגי מוניות שרכביהם שמשו לחטיפה^[9]. אולם אלו שוחררו לאחר חקירה^[11].

הנציב העליון כתב כי בשיחות עם ויצמן ושרת "הודענו באופן קטגורי כי אנו מתנגדים לשיטת החטיפות ודורשים להפסיקן באופן מידי". הוא ממשיך כי הסוכנות הודיעה לאחרונה כי החליטה להפסיק את החטיפות^[12].

בעיתונות פורסמו ידיעות על אנשים שנחטפו על ידי אלמונים. כך למשל, כאשר נחטף יהושע וורקר מביתו נכתב שמדובר באדם שאינו מעורב בעניינים פוליטיים^[13].

תגובות

האצ"ל סירב לחדול מפעולה נגד הבריטים. מנחם בגין הורה לאנשיו לא להגיב באלימות כלפי ה"הגנה", כדי למנוע מלחמת אחים. בעיתונות של הימין גונו החטיפות בחריפות ובין השאר נטען שהאנשים נחטפו בידי קו קלוקס קלאן ארצישראלי^[14] ועונו באותם עינויים בהם השתמש הגסטפו^[15].

החטיפות זכו לגינוי מימין^[16], מהמרכז כמו מצידו של גרינבוים,^[17] אך גם מאישים בשמאל, כמו אליעזר פרי (פרלסון)^[18]. ראשי הסוכנות היהודית הגיבו באופן עלום לשאלות בנושא. בעיתון דבר הוצגו החטיפות כ"תעלומה", עם ציון שהחטיפות אינן קשורות לבחירות^[19]. משה שרת אמר: "החטיפות הן עניין מסתורי וכנראה חלק מהקמפניה האנטי-טרוריסטית והטרוריסטית"^[20]. העיתונים של השמאל לא יצאו להגנת החטיפות, אולם העתק של מאמר של עזריאל קרליבך בידיעות אחרונות שטען שעדיף שבטרוריסטים יטפלו יהודים מאשר גויים הופץ בתל אביב באלפי עותקים^[21]. מימין גינו גם את השתיקה של מוסדות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי על החטיפות^[22].

למרות מאמצי כוח הסזון, לא התגלה מקום מחבואו של מפקד האצ"ל מנחם בגין. אולם הפעילות פגעה באופן קשה בארגון. במקביל גברה המחאה בקרב היישוב העברי נגד פעולות הסזון, ובחודש מרץ 1945 החליטה הנהלת הסוכנות על הפסקתו בעקבות התנגדות ציבורית עזה ביישוב היהודי^[10]. ולאור העובדה שהסזון לא השיג מטרה פוליטית: שינוי ביחס הבריטים לתביעות הציוניות.^[23] בסוף חודש אוקטובר 1945 הוקמה "תנועת המרי העברי", שבה חברו יחדיו "ההגנה", האצ"ל, והלח"י למאבק אלים נגד שלטון המנדט.

ההשלכות על השיח והמבנה הפוליטי במדינת ישראל

תקופת הסזון נחשבת לאחד מרגעי המשבר הגדולים של היישוב העברי, שהעמידה אותו על סף מלחמת אחים. ניתן להסתכל על תקופת הסזון גם כצעד מכריע בביסוס מעמדה של הנהלת הסוכנות היהודית כמנהיגות היחידה של היישוב היהודי בארץ ישראל. יש אנשי אקדמיה הסבורים כי מעמד הבכורה של הסוכנות, ובן-גוריון כמנהיגה, איפשר את קום מדינת ישראל ללא מאבק פנימי אלים בין הפלגים השונים ביישוב העברי – שלב שמאפיין הקמת מדינות רבות.

עם זאת, תקופת הסזון השאירה את רישומה על השיח ומערך הכוחות הפוליטי במדינת ישראל גם עשרות שנים לאחר סיומה, ויש הקושרים בינה לבין המתח בין מפלגת חרות למפלגת מפא"י, ובמיוחד בין מנהיגי המפלגות – בגין ובן-גוריון. המתח התבטא לא אחת כאשר בן-גוריון היה מכנה בנאומיו בכנסת את בגין "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר", ובקביעתו של בן-גוריון לגבי השותפות האפשריות לקואליציה: "בלי חרות ומק"י".

"הסזון הקטן"

"הסזון קטן" הוא כינוין של פעולות שביצעו אנשי "ההגנה" באביב ובקיץ 1947, שנועדו לסכל את פעולות האצ"ל והלח"י נגד הבריטים בעת שהטיפול בשאלת ארץ ישראל עבר מידי בריטניה לידי האו"ם וועדת אונסקו"פ. במהלך "הסזון הקטן" לא שיתפה ה"הגנה" פעולה עם השלטונות הבריטיים ולא הסגירה אנשים לידיהם.

בין האירועים בתקופה זו:

• ניסיון הפיצוץ של בית הדר בתל אביב על ידי האצ"ל שסוכל על ידי חברי ההגנה.
• הפריצה למחסן האצ"ל ברחוב שפירא 11 בחיפה, בה נהרג יהודה ליטמנוביץ מדלת ממולכדת שהכין האצ"ל.
• הפריצה למחסן האצ"ל ברחוב ירושלים 8 בחיפה, שהתגלו בו שני סליקים שהאצ"ל הצליח לרוקן לפני הפשיטה.
• הכאת אנשי אצ"ל^[24]

כמו כן נהוג לכנות בשם "סזון קטן" גם את הפעולות שננקטו נגד אנשי הלח"י על ידי ההגנה והאצ"ל, בשנת 1940.^[25] באותה שנה פרשו חלק מאנשי האצ"ל והקימו את הלח"י, מכיוון שהתנגדו להחלטה שהתגבשה באצ"ל להפסיק את הפעולות נגד השלטון הבריטי עד שיחול מפנה במלחמה.

[לאוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), מאבק העוצמה במערכת מורכבת, ייצור ידע, 14/4/14.
• ויקיפדיה: הסזון.