האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
בית המשפט, שעושה הכל כדי לשמר את מבנה הכוח המושחת בתקשורת, שהולכת ומקצינה, והציבור איננו אידיוט ומצביע בשלט. מורתי, הפרופ' רות גביזון ז"ל, נהגה לומר שמבנה הכוח המושחת של ישראל הוא של התקשורת – הפרקליטות – המשטרה. והיא כמובן צדקה. את מבנה הכוח המשחית הזה צריך לפורר, ויפה שעה אחת קודם.
סוציולוגיה בנויה על איסוף סיזיפי של חומרים בהקשר מסוים, שערכם המצרפי גדול בהרבה מערכו של כל פריט בתוכם. זו תרומתי הצנועה למחקר על שנאת השמאל את בנימין נתניהו, המאגדת חלק מזערי מהתופעה של שנאת נתניהו מיולי 2025 ואילך. מתנצל שלא אספתי יותר, אבל באמת נמאס… אתם מוזמנים להוסיף!
חרמות פוליטיות ותרבות הביטול אינן נחלתו הבלעדית של מחנה אידאולוגי אחד. הימין, הן בעולם והן בישראל, אימץ כלים אלו מתוך צורך להגן על זהותו, להשיב כוח, ולהתמודד עם אתגרים תרבותיים ופוליטיים. כך משתנים כללי המשחק הפוליטי: במקום שיח דמוקרטי המבוסס על שכנוע, מתפתח שיח המבוסס על סנקציות…
גם 'הימין העמוק' וגם 'השמאל העמוק' בישראל, מאמינים בתפיסת המודרניות, שהכל תלוי בנו, והכל בידינו. שתי הגישות מנותקות מהמציאות. המאבק עם האיסלאם והפלסטינים הוא נצחי עד לאחרית הימים. מה שאפשר, הוא – בדיוק כמו שהבין דודבן גוריון – לנצח מלחמה, לסדר סידור זמני של הפוגה, ולהתכונן לסיבוב הלחימה הבא, בדומה לאופן שבו פועלים אויבינו.
המבקש להבין את מהפכת הצבע הישראלית – על שלל מופעיה האקטיביסטיים, המשפטיים, התרבותיים והתקשורתיים – נדרש להעמיק במכניקה ההיסטורית של מהפכות השמאל לאורך הדורות. המילים אמנם משתנות, אך תפיסת ההפעלה והכלים נותרים זהים, וחשוב לשאול: עד כמה תומכי המחאה מבינים שהם חלק ממהפכת שמאל לא דמוקרטית, שמחופשת לתנועה להצלת הדמוקרטיה?
שימוש בביטויים כמו 'מחנה ריכוז', 'גטו' ו'רצח עם' בהקשר לפלסטינים, הם תוצאה 'תסביך השואה' של השמאל, מהול בשנאת הימין מחד גיסא, ובחמלה המזויפת לפלסטינים מאידך גיסא. במאמר אחבר בין שלושת המוטיבים הללו ואבחן את השלכות החיבור ביניהם.
אי אפשר לעשות עסקה עם אידאולוגיה דתית-פוליטית, שאינה מתפשרת על פחות מכניעה מוחלטת. השמאל מאכיל מפלצת, שהוא אינו מבין, שהולכת ומתחזקת, ושאחרי שתסיים לקרוע לגזרים את הציוויליזציה המערבית, היא תטרוף גם אותו…
השאלה "זה שמאל זה?" איננה רק סיסמה פולמוסית, אלא עדות למשבר עומק שמלווה את השמאל בעולם, וגם בישראל. אם בעבר זוהה השמאל עם מאבקי עובדים, שוויון כלכלי וסולידריות מעמדית, הרי שכיום הוא מזוהה בעיקר עם ה- WOKE. משמע: מאבקים זהותיים, תקינות פוליטית, שיח פרוגרסיבי אליטיסטי – וניתוק מהשיח העממי.
מאבקי ימין-שמאל אינם חדשים. אך לאורך ההיסטוריה, מתבלטת תופעה מרתקת: השמאל נוטה להוביל רעיונית, תרבותית וטקטית – בעוד שהימין, לאחר פרק זמן של התנגדות, נוהג לאמץ, להתאים ולשכפל את אותם רעיונות בדרכו שלו. הטענה, לפיה "הימין לעולם לא יהיה יצירתי כמו השמאל – אבל הוא חקיין מעולה", נבחנת כאן מזווית היסטורית, פוליטית וסוציולוגית, עם דגש על הדינמיקה של רעיונות, סגנונות פעולה ואסתטיקה פוליטית.
כשאנחנו אומרים 'ממשלת ימין על מלא' נדמה לנו שזו הממשלה האופטימלית מבחינת הימין להשיג את מטרותיו, רק שממש לא. 'ממשלת ימין על מלא' תביא בדרך כלל להשגת מטרות שמאל… זה ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת. המאמר מביא כתבה מתומללת ומעובדת של 'קבינט שישי' ב- i24. היא עוסקת בכך, ששוב ממשלת ימין ניצבת מול משבר – שמאיים לפרק אותה דווקא מבפנים, מתוך ה'מחנה' – ואם זה נשמע מוכר אז נכון, ההיסטוריה חוזרת מהדלת.
