האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
המחאה הישראלית מאז 2023 פועלת לכאורה כשלוחה של הווק העולמי: שפת הזכויות, טקטיקות ההפעלה, הברית עם הנרטיב המוסלמי-עולמי. אבל היא ווק מזויף, שמטרתו אינה לשחרר את ה'מדוכאים', אלא לשמר את זכויות היתר של האליטה הלבנה-חילונית-אשכנזית שה-WOKE האמיתי נלחם בהן. זהו ניצחון פרדוקסלי של ניהוג המונים: לרשת את כלי ההפעלה של אויבך, כדי להילחם בו בנשקו שלו.
מלחמה אכן תובעת מאמץ שיטתי בניהול ממדים טכניים הנדסיים. אולם בבסיסה היא תופעה מורכבת, מקיפה פי כמה מכל מה שניתן לניהול במצוינות ניהולית הנדסית. בכך מתמצה כל עניינה של תורת המערכה, וכאן קצרה היריעה מכניסה ליסודותיה ולחיוניותה. זו בתמצית הסיבה להבדל המהותי בהערכת המצב ביני לבין האלוף בריק.
אחד הצעדים הראשונים שביצע ממשל טראמפ הוא נקיטת צעדים נגד מדדי ה-ESG, שהצליח הווק להטמיע בעולם העסקי. מה יש בהם במדדים הללו שהרגיז כל כך את הרפובליקנים, ואיך מתמרנות חברות ישראליות בין אמריקה לאירופה, שעדיין ווקיסטית?
איך אליטה שאיבדה את ההגמוניה כופה 'מדינת כל אזרחיה' על סרבנים? בתחבולות כמובן, ולא בכדי מתרכזים מובילי המחאה במשרדי הפרסום והשיווק…
פרשת זיו אגמון חשפה בעיה קשה: הפעולה הממוקדת וארוכת הטווח של אנשי 'מהפכת הצבע' שלנו לפרק את לשכת נתניהו מבחינה מקצועית הצליחה. כשהמשפט מעמיס עליו והלשכה אינה פרודוקטיבית, הופך נתניהו פגיע יותר, איכות קבלת ההחלטות שלו יורדת. וגדל גם הסיכוי שיטעה.
מלחמת התודעה של הווק אינה מבקשת "תיקון עולם" במובן הקלאסי של שיפור תנאים חומריים. מטרתה היא דה-קונסטרוקציה (פירוק) של הערכים הליברליים הישנים – חופש הביטוי, אינדיבידואליזם ועיוורון צבעים – והחלפתם במערכת היררכית המבוססת על זהות קבוצתית. מי שמבין את המלחמה הזו מבין שהקרב אינו רק על הקלפי בבחירות, אלא על המרחב שבין האוזניים, של כל אחד מאיתנו.
עמותות (NGOs) הוקמו במקור כדי לשרת מטרות ציבוריות, אך במציאות הפוליטית של ימינו הן הפכו גם לכלי אסטרטגי, בשירותם של בעלי הון ובעלי אינטרס. באמצעות רשת מסועפת של מימון גלובלי, ארגונים אלו מחדירים 'וירוס אינטלקטואלי' לתוך המערכת הממסדית, ומעתיקים את מרכז הכובד הדמוקרטי, מהפרלמנט הנבחר אל מסדרונות המשפט והפקידות…
כשבכיר ו/או ארגון חווים ירידה באמון הציבור ובלגיטימציה שלהם, פעולה אקטיבית – כמו מכתבו של סולברג לכהן-אליה – יכולה להועיל, רק אם מפלס האמון והלגיטימציה גבוה דיו. מתחת לסף קריטי – ושם מערכת האכיפה והמשפט מצויים – כל פעולה נתפסת כבדיחה, חושפת את הפחד שמאחוריה, ומעודדת אחרים להמשיך ולהכות בה.
ארבע סיבות לנטייה שלנו להחרים ולנדות: מנגנון ההישרדות האבולוציוני, הדהוד וחיזוק חיובי למחרימים, הגדרת ה"אנחנו" דרך סימון ה"הם", חסכון קוגניטיביב דרך של מניעת דיאלוג ומניעת דיסוננס קוגניטיבי, והאדרת הערך העצמי של המחרים.
מאמר זה עוסק בהבדל שבין הגיונו האסטרטגי של הנשיא טראמפ – המתנהל מול איראן בשיקולי ניהול סיכונים בגידור סיכונים – לבין מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל, הנדרש להתנהלות בהגיון של קבלת החלטות בתנאיי אי וודאות.
