בט"ו בשבט 1949 הוקמה כנסת ישראל. בט"ו בשבט 2025, בטקס המשיחה של יצחק עמית כנשיא העליון - במעמד נשיא המדינה ותוך החרמתו על ידי נבחרי עם ישראל - הוחרבה סופית הדמוקרטיה הישראלית ועל חורבותיה הוקמה בטקס "חגיגי" היוריסטוקרטיה המושחתת של ישראל. שנתה ה-77 של מדינת ישראל תהיה שנת הגאולה והחזרת הדמוקרטיה לעם. בשנה הזו ייטמנו הזרעים לחורבנה של היוריסטוקרטיה הישראלית.
שימוש לרעה במערכת האכיפה אינו ייחודי לישראל, ומאפיין את מערכות האכיפה ברובן המכריע של מדינות ה- WOKE הפרוגרסיביות המערביות. הוא כולל טכניקות כמו: 'אכיפה בררנית', ניהול 'מסע ציד' ('פישינג') נגד גורמים 'בעייתיים', קיום 'משפט ע"י מערכת האכיפה', 'תפירת תיקים' והטייתם, החמרת סעיפי אשמה, 'ניפוח' תיקים ופיצולם, 'שלטון הפרקליטות על השופטים', התעללות והפעלת לחצים לא חוקיים על נחקרים, עדים ועל משפחותיהם. כל זה, במטרה להרחיק מהמערכת אנשים המסכנים את מטרות ה- WOKE, ולהביא למהפך שלטוני שיהלום אותן.
תרומתו החשובה ביותר של איתמר בן גביר לדמוקרטיה הישראלית לא הייתה ארגון כיתות הכוננות וחלוקת הנשק וגם לא הפסקת תנאי היתר של העצורים הביטחוניים, אלא ניתוק הקשר הגורדי שבין המשטרה לפרקליטות. אם עד היום הייתה המשטרה הגורם המבצע של הפעולות הלא חוקיות במהלך החקירות הפוליטיות של הפרקליטות, הרי שחשיפת מעללי חקירות נתניהו גרם לה להבין, שבערבו של יום ישלמו אנשיה את המחיר. הקשר הזה, שיתוף הפעולה הזה בין שתי הרשויות - שאמורות היו במקור לאזן זו את זו - הוא שהפך את מערכת אכיפת החוק למסוכנת כל כך!
שימוש לרעה במערכת האכיפה הוא מצב, שבו החקירה איננה מכוונת לחקר האמת במקרה מסוים, אלא משמשת כלי ל'הקרסתו' של הנחקר, מסיבותיה הפנימיות של המערכת, בלי קשר לשאלת אשמתו. זו הסיבה לכינוי: 'כנופיית שלטון החוק'. אנו חיים עם התופעה הזו כבר שנים, אבל בכל זאת משהו השתנה: אם בעבר שליחי אליטת ההון היו מבטלים את הדברים כ'תיאוריות קונספירציה', הרי שהיום לא רק שמקבלים זאת בטבעיות, אלא אף מתגאים ביכולת הזו, ומאיימים בה בגלוי.
הפיכת נתניהו לאובייקט של שנאה קולקטיבית היא ביטוי מובהק של דינמיקות פסיכו-חברתיות המוכרות היטב מתחום חקר ההתנהגות הקולקטיבית. הדה-הומניזציה שלו, לצד יצירת נרטיב המתעלם מעובדות מורכבות, ממחישים כיצד קמפיין פוליטי יכול לאמץ מאפיינים של התנהגות נחילית. התוצאה היא חברה מקוטבת ומוסתת, שבה התנהגות פרטים מוכתבת על-ידי תגובות רגשיות ולא באמצעות ניתוח רציונלי של המציאות. תופעה זו אינה ייחודית לישראל, אך היא מהווה אזהרה מפני השפעתם של תהליכים רגשיים על הדמוקרטיה הליברלית.
מה קורה אם הפרקליטות צוברת עוצמה יתרה ומפעילה לחצים ישירים ו/או עקיפים על שופטים, באופן שעלול לערער את עקרונות ההפרדה בין הרשויות? מה זה אומר על שלטון החוק, עצמאות השופטים ואמון הציבור במערכת המשפט? אצלנו, זה מורכב הרבה יותר מ'סתם' התמסמסות הפרדת הרשויות. הפרקליטות ושופטי בית המשפט העליון מצויים היום בחזית אחת, המגויסת לשימור מעמדה של אליטת ההון הישראלית. לכן חשובה 'אחדות השורה' שבעתיים, גם על השופטים ברמות המחוזי והשלום.
שימוש לרעה במערכת האכיפה כולל בתוכו מרכיבים, כמו: 'מסע ציד' (פישינג) נגד אדם; מאמץ ליצור הרשעה בדעת הקהל לפני משפט ('משפט ע"י מערכת האכיפה'), 'תפירת תיקים' והטייתם, משיכת חקירה לאורך זמן כחרב מעל ראשו של אדם ('שיטת התיק הפתוח'), אכיפה בררנית ועוד... ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות השימוש לרעה במערכת האכיפה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
התופעה של שימוש לרעה במערכת אכיפת החוק לצרכים זרים (שכוללת בין היתר, 'תפירת תיקים' ו/או 'הטיית חקירות' (Tilting Investigations) מיועדת בין היתר להפליל אדם חף מפשע, או להטות חקירה לטובת או לרעת צד מסוים. מדובר בתופעה שיש לה היבטים משפטיים, פוליטיים וסוציולוגיים. אבל, רק מעטים יודעים כי שורשי התופעה נעוצים הרחק בתקופת המנדט הבריטי...
המונח "ביביסט" הפך בשנים האחרונות לאחד המונחים השנויים במחלוקת בשיח הפוליטי הישראלי. הוא משמש לתיאור תומכיו הנאמנים של בנימין נתניהו, אך גם כנשק רטורי המשמש את מתנגדיו להכפשתם. מאמר זה מבקש לנתח את התופעה מהיבט סוציולוגי: מיהם ה"ביביסטים"? מהן התכונות המשותפות להם? האם מדובר בקבוצה חברתית מובחנת, בתנועה פוליטית, או אולי במיתוס שנוצר כחלק מהמאבק הפוליטי בישראל?
תחושת ביטחון היא מרכיב מרכזי בחיי הפרט והחברה, המשפיע על תפיסות אישיות, התנהגויות קולקטיביות, ומדיניות מדינתית. ניתן להגדירה כהערכה סובייקטיבית של רמת הסיכון או האיום הנתפסים מול היכולת להגן על העצמי, הקהילה או המדינה. במאמר זה נבחן את התחום מזוויות סוציולוגיות, פסיכולוגיות וצבאיות, תוך הדגשת האופן שבו תחושת הביטחון מתעצבת ומשתנה בהתאם להקשרים חברתיים ופוליטיים.