פנחס יחזקאלי: הווק כבש את הוותיקאן

תקציר: המאמר בוחן את אחד המשברים העמוקים ביותר בתולדות הכס הקדוש: הנתק המוסרי והתאולוגי בין הנהגת הוותיקן לבין המציאות המדממת של מאמיניו.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

בעוד הנצרות במזרח התיכון – ערש הולדתה – נעקרת בדם ובאש, והקהילות העתיקות ביותר בעולם עומדות בפני כליה, עולה השאלה: היכן קולו של הרועה? [למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: נוצרים במזרח התיכון, טרגדיה וטרנספר, לחצו כאן].

כאשר נוצרים נטבחים בהמוניהם באפריקה, כאשר מוצתות כנסיות מדי יום במדינות נוצריות במערב, ואחרות מוסבות למסגדים, וכאשר בנות הקהילה הופכות לקרבנות של אלימות מינית מצד גורמים איסלאמיסטיים – הלהוטים להשליט את אמונתם הדורסנית על היבשת – הציפייה ל'יד חזקה' נתקלת בשתיקה, בהכלה ובפייסנות.

במקום לעמוד כחומה בצורה מול שקיעת הנצרות והמרת הדת ההמונית של מאמיניה – שנוטשים את כנסיותיהם – האפיפיור ליאו בוחר בנתיב של התרפסות והתמסרות לאיסלאם, ומטיף לאיחוד רוחני בלתי אפשרי בינו לבין הנצרות (אתם לבטח מתארים לעצמכם, איך יראה 'איחוד' כזה…). הוא מספר למאמיניו שהאיסלאם הוא "דת של שלום", שעליהם לחשוש ממנה פחות, ומטיף להושיט ידיהם למהגרים. בסיורו באלג'יריה, במסגד "ג'אמה אל-ג'זאיר" (המסגד השלישי בגודלו בעולם), הוא כינה אותו: "מרחב קדוש לאל".

התוצאה: רבים ממאמיניו זועמים, וחשים נבגדים ומופקרים (ראו בהמשך).

רוח הווק במסדרונות הוותיקאן

בשנים האחרונות הולך ומתחדד הוויכוח סביב השאלה האם מוסדות דת מסורתיים, ובראשם הוותיקן, נכנעים ללחצי התרבות הפוליטית המערבית החדשה – המכונה "ווק" (Woke). השאלה איננה רק תאולוגית, אלא גם סוציולוגית: האם מדובר בהתאמה אסטרטגית לעולם משתנה, או בכניעה למערכת ערכים חיצונית המערערת את יסודות האמונה?

אחד הסימנים שמביאים מתנגדי האפיפיור לכך שהווק (WOKE) כבש את הוותיקן, היא העדפתו של ליאו על פני הקרדינל השחור והפופולרי, גינאי רוברט שרה (Robert Sarah; ראו תמונה למטה). שהרי, מה מתאים יותר לתקופתנו מאפיפיור שחור? אבל הקרדינל שרה אינו מסתיר את דעותיו, והן אינן מתאימות לרוח השורה היום בוותיקאן:

• האזהרה מפני האיסלאם: בשונה מהגישה הפייסנית שנתפסת בוותיקן כ"דיאלוג בין-דתי", שרה התריע שוב ושוב מפני השפעת האיסלאם על אירופה. הוא דיבר על הסכנה של "טמיעה" ועל הצורך של אירופה לשוב לשורשיה הנוצריים כדי לא להיבלע בתרבות אחרת.
• ההתנגדות לליברליזם דתי: שרה ידוע בעמידה בלתי מתפשרת על דוגמות דתיות מסורתיות.
• הסמליות: עבור רבים, העובדה ש"הקרדינל השחור" מאפריקה – יבשת שבה הכנסייה משגשגת ומתחזקת (ותגובות המוסלמים בהתאם…) – לא נבחר, נתפסת כהוכחה לכך שה'ממסד' (האליטה המערבית-ליברלית בוותיקן) חשש מאפפיור, שלא יתיישר לפי האג'נדה הפוליטית המודרנית.

המבקרים טוענים כי הוותיקן עבר תהליך של 'ווקיזציה' שכולל:

• עדיפות לסדר יום סוציולוגי על פני תאולוגי: במקום להתמקד בישועה ובכתבי הקודש, הכנסייה, לטענתם, מתמקדת בשינויי אקלים, צדק חברתי, מדיניות הגירה וקבלת זהויות מגדריות חדשות.
• טשטוש הגבולות: השאיפה ל"אחווה אוניברסלית" (כפי שהתבטאה בביקורים באלג'יריה או אינדונזיה) נתפסת כוויתור על הייחודיות של הנצרות. השמרנים טוענים שהוותיקן מוותר על תפקידו כמגן האמונה והופך ל"ארגון לא ממשלתי" (NGO) גלובליסטי.
• אימוץ נרטיבים חיצוניים: העובדה שהוותיקן משתמש בטרמינולוגיה של האליטות הליברליות במערב מעידה, לדעתם, על כך שהנהגת הכנסייה איבדה את הריבונות הרוחנית שלה.

הטענה המרכזית של אותם מבקרים היא שהקונקלאווה (האספה הבוחרת את האפיפיור) העדיפה אפיפיור שייתפס כ"בטוח" עבור הממסד הפוליטי העולמי. ליאו ה-14, עם הרקע האמריקאי שלו והגישה הדיפלומטית הפתוחה, נתפס בעיני השמרנים כמי שישמר את הסטטוס קוו הליברלי, ימנע עימותים עם המערב, וימשיך את הקו של "הדת ככלי לדיאלוג אזרחי" – בדיוק ההפך ממה שהקרדינל שרה הציע. המבקרים מאמינים שזו הסיבה שהאיסלאם, ההגירה והמשבר הזהותי באירופה אינם מטופלים בנחישות. הם רואים באפיפיור הנוכחי מי שמנסה לרצות את המערכות החילוניות במקום להוביל את המאמינים במלחמה רוחנית על זהותם.

לסיכום פרק זה: האשמה ב"ווקיזציה" היא הדרך שבה השמרנים מבטאים את תסכולם מכך שהכנסייה, לשיטתם, הפסיקה להילחם על אמונתה והחלה להתאים את עצמה לרוח הזמן (Zeitgeist). בחירתו של ליאו ה-14 והדרתו של הקרדינל שרה מסמלים עבורם את הרגע שבו הממסד העדיף פוליטיקה על פני תאולוגיה, ומערכת ערכים גלובלית על פני נאמנות למורשת הנוצרית ההיסטורית.

וגם, אם משפחת המלוכה הבריטית חליטה להתאבד ותומכת בברית הווקיסטית איסלמיסטית שתביא להכחדתה, אז למה נלין על הוותיקן?

והמאמינים זועמים

הזעם הזה מתבטא היטב ברשתות החברתיות, שם מכונה האפיפיור, שטן שכבש את הוותיקן, 'אפיפיור ה- DEI" וכדומה. כזכור, גישת ה- DEI – קיצור של המילים גיוון (Diversity), שוויון (Equity) והכלה (Inclusion) היא אחת התוכניות המרכזיות שיצרו חסידיו הפרוגרסיביים של ה- WOKE בעשורים האחרונים, כדי לשנות את פניה של החברה [למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: עלייתו ונפילתו של ה- DEI (גיוון, שוויון, הכלה), לחצו כאן.

זוהי כניעה מוחלטת למערכת ערכים חיצונית, המבוססת על פרוגרסיביות פוליטית וטשטוש זהויות, המערערת את יסודות האמונה הקתולית. במקום להגן על צאן מרעיתו מפני החרב והאידאולוגיה הדורסנית, האפיפיור מעניק לגיטימציה דתית לאלו המבקשים לרשת אותו.

כאשר המנהיג הרוחני הופך לדיפלומט רב-תרבותי, הוא מפקיר את המאמינים למאבק הישרדותי לבדם, ומותיר את הציוויליזציה הנוצרית חשופה ופגיעה מתמיד בלב המערבולת.

המפגש עם דייוויד אקסלרוד והספקולציות סביבו

בתאריך ה-9 באפריל 2026, כארבעה ימים לפני תחילת ביקורו של האפיפיור באלג'יריה, התקיים בוותיקן מפגש בין האפיפיור ליאו ה-14 לבין דייוויד אקסלרוד, האסטרטג הפוליטי והיועץ הבכיר לשעבר של הנשיא לשעבר, ברק אובמה. ליאו ה-14, שנולד כרוברט פרנסיס פריבוסט בשיקגו, הוא האפיפיור האמריקאי הראשון בהיסטוריה. הקרבה הגאוגרפית והתרבותית (שניהם מאזור שיקגו) הוזכרה כגורם אפשרי למפגש, אך הוותיקן לא סיפק פרטים רשמיים על תוכנו של הדיון.

התוצאה היא ריבוי ספקולציות על הביקור וסיבותיו. העובדה שמדובר בשנת בחירות בארה"ב, יחד עם התבטאויותיו של האפיפיור בנושאים רגישים (כמו המלחמה באיראן והגירה), הובילה גורמים שמרניים ופרשנים פוליטיים לתהות האם מדובר בפגישת "תיאום מסרים" או בניסיון להשפיע על המערכת הפוליטית האמריקאית.

מדוע זה מעורר רוגז בקרב המבקרים?

1. "פוליטיזציה של האפיפיורות": המבקרים טוענים כי המפגש עם אקסלרוד – דמות המזוהה בצורה מובהקת עם המפלגה הדמוקרטית – מוכיח שהאפיפיור נטש את הנייטרליות של כס הקדוש. הם טוענים כי העמדות שהוא מביע (כמו קריאותיו לפיוס וביקורתו על התנהלות המערב במלחמות) אינן רק רוחניות, אלא "מסונכרנות" עם קמפיינים פוליטיים של האליטות הליברליות בארה"ב.
2. עיתוי בעייתי: העובדה שהפגישה התקיימה ימים ספורים לפני הביקור באלג'יריה (שבו הוא נשא את אותם נאומים שעוררו מחלוקת על "איחוד דתות"), יצרה אצל רבים את התחושה שמדובר ב"אסטרטגיה מתוכננת" שמטרתה לקדם אג'נדה של רב-תרבותיות שמתאימה למחנה מסוים בארה"ב, גם אם היא נתפסת כחולשה בידי מי שרואים את הנצרות תחת איום.
3. האפיפיור האמריקאי: העובדה שליאו הוא אמריקאי "מבית" (שיקגו) הופכת אותו למעורב יותר בפוליטיקה הפנים-אמריקאית. כשאפיפיור אירופאי דיבר, זה נתפס כעמדה דתית מרוחקת; כשאפיפיור אמריקאי מדבר, זה נתפס כהתערבות ישירה בזהות האמריקאית ובבחירות.

לסיכום

הווק איננו רק אידאולוגיה פוליטית; הוא מערכת מוסרית אלטרנטיבית, המתמקדת בהיררכיות של דיכוי, זהויות, ו"תיקון" חברתי באמצעות שפה, נורמות והדרה. במובן זה, הוא מתפקד כמעין "דת אזרחית" חדשה, בעלת עקרונות של חטא (פריבילגיה), כפרה (הכרה באשמה), וגאולה (אקטיביזם). כאשר מערכת כזו פוגשת דת מסורתית כמו הנצרות הקתולית, נוצרת מתיחות: שתיהן מבקשות להגדיר מוסר אוניברסלי, אך מנקודות מוצא שונות לחלוטין. האפיפיור ליאו לכוד עתה בין שתיהן, במתח שאינו ניתן לגישור.

הנרטיב הרווח בקרב מבקריו של ליאו הוא שאינו פועל כ"רועה רוחני" עצמאי, אלא כחלק ממערך רחב יותר של "גלובליסטים" המבקשים לקדם מדיניות חוץ ופנים (בנושאי הגירה ודיאלוג בין-דתי) שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של הנוצרים הנרדפים או עם תפיסת העולם השמרנית.

הטענה כי "הווק כבש את הוותיקן" היא כמובן פשטנית, אך היא מצביעה על תהליך אמיתי: חדירה של שיח תרבותי חדש אל תוך מוסד דתי עתיק. השאלה המרכזית איננה האם זה קורה – אלא עד כמה עמוק השינוי, והאם הוא הפיך. בסופו של דבר, הוותיקן ניצב בפני דילמה קלאסית של מוסדות מסורתיים: כיצד להישאר רלוונטי מבלי לאבד את עצמו.

[לאוסף המאמרים על נצרות ונוצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרוגרסהכלה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'הכלה'.
• הרחבה על 'פייסנות'.
• אוסף המאמרים על נצרות ונוצרים.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: נוצרים במזרח התיכון, טרגדיה וטרנספר.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: עלייתו ונפילתו של ה- DEI (גיוון, שוויון, הכלה).

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2022), הכלה והשלכותיה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 17/7/22.
• פנחס יחזקאלי (2026), פייסנות, להאכיל את התנין, ייצור ידע, 6/4/26.
• פנחס יחזקאלי (2020), נצרות ונוצרים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/12/20.
• פנחס יחזקאלי (2016), נוצרים במזרח התיכון, טרגדיה וטרנספר, ייצור ידע, 24/12/16.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2025), עלייתו ונפילתו של ה- DEI (גיוון, שוויון, הכלה), ייצור ידע, 21/2/25.