yehezkeally@gmail.com

קיימת הסכמה רחבה שתופעת פורעי החוק ביו"ש הגיעה למקום, שבו היא מסכנת את מדינת ישראל ומעמדה בעולם, ולא רק את ההתיישבות. בכל דרך, מדינת ישראל חייבת להשיב לעצמה שליטה ריבונית מוחלטת על המתרחש במרחב, ולהקצות לכך את המשאבים הנדרשים.

הניסיון ההיסטורי במזרח התיכון – המוכתם בכשלים מודיעיניים חוזרים ונשנים ובקריסה של הסכמים מדיניים – מציב סימן שאלה נוקב על הנחת היסוד, שדיפלומטיה היא אמנות אוניברסלית. השאלה אינה רק האם שפה ותרבות הן "ערך מוסף", אלא האם היעדרן מהווה כשל מתודולוגי ותפיסתי, הפוסל את יכולתו של השחקן המערבי לפעול במרחב הים-תיכוני והערבי.

כשיצאו עשרות נציגים מן האולם במחאה עם תחילת נאומו של נתניהו באו"ם, הפך החרם מיד לחלק מרכזי מהסיפור התקשורתי סביבו. נתניהו אף פתח את דבריו בהתייחסות ישירה ליוצאים מן האולם. ואז, נוצרה אצל קהל אחר בדיוק התגובה ההפוכה, ושונאי ישראל שרצו לפגוע בנתניהו, הפכו למפרסמים הטובים ביותר של נאומו.

שוב מוכח כי מערכת חוקית ומשפטית אינה מסוגלת להתגמש בזריזות הנדרשת, בעת אירוע חירום משברי, חסר תקדים במהותו; ולהיפך. דווקא מערכות כמו קק"ל – המשוחררות מהאילוצים הפורמליים – מצליחות להיות אפקטיביות במצבים כאלה.

לכאורה, סוגיית המחיר הבינלאומי, שנשלם על שינוי המעמד המדיני של יהודה ושומרון, הופכת את סוגיית הסיפוח ללא כדאית. אבל המציאות הבינלאומית משתנה במהירות והתנאים משתנים…

מלחמת האחים שלאחר מות שלמה הפכה לעובדה קיימת במשך מאות שנים. היא סיימה את פרק הממלכה המאוחדת ופיצלה את העם העברי לשתי ישויות פוליטיות ונפרדות, לעתים יריבות ולעתים בעלות ברית, עד הסוף הבלתי נמנע.

סיפור יפתח ואפרים מציג שיא מבהיל של ניכור פנימי: אחים שלא רק נלחמים זה בזה על כבוד ומעמד, אלא משתמשים בשוני ניואנסי בלשון כדי לבצע טבח המוני באחיהם.

לטעמי, מלחמת אחים אלימה כבר קיימת, כי שימוש לרעה במערכת האכיפה, כנשק נגד ממשלה נבחרת, הוא מרד אלים, ומרד הוא 'מלחמת אחים'. השאלה היא רק האם תסלים לאש חיה, ואם כן, על ידי מי.

מרגע שפרץ הסרט "נז"א" (נזק אגבי) לחיינו, ומרגע שראינו את יוצריו מתקבלים בתשואות חוזרות וממושכות ובקריאות "תשוחרר פלסטין", וכמו אחרי מקרי בגידה רבים קודמים בשנים האחרונות, חזר ועלה גם המושג 'ערב רב' לסדר היום הציבורי. מהי תופעת הָ"עֵרֶב רַב"? למה היא עולה דווקא בהקשרים כאלה?