פנחס יחזקאלי: השנאה כמנגנון מניע במחאה הישראלית, ניתוח סוציולוגי

תקציר: לשנאה יש גם תפקיד חשוב ככוח מניע, בהתגבשותן של קבוצות ובתפקודן, וזה נושא המאמר: השנאה כמנגנון חברתי מניע במחאה הישראלית: אילו פונקציות היא ממלאת, כיצד נעשה בה שימוש, וכלפי מי היא מופנית.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

יצחק בן אהרן היה אחד ממנהיגיה החשובים והדומיננטיים של תנועת הפועלים בישראל ומהוגי הדעות שלה, חבר הכנסת, שר ומזכ"ל ההסתדרות. מספרים שכשעבר את גיל 90, שאל אותו חיים חפר: "מה מחזיק אותך?". "השנאה חיים" השיב בן אהרן, "השנאה!"… (ראו הכרזה למטה).

שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון.

אבל לשנאה יש גם תפקיד חשוב ככוח מניע בהתגבשותן של קבוצות ובתפקודן, וזה נושא המאמר: השנאה כמנגנון חברתי מניע במחאה הישראלית: אילו פונקציות היא ממלאת, כיצד נעשה בה שימוש, וכלפי מי היא מופנית.

המחאה קיבלה את השימוש בשנאה – ככלי הנעה אסטרטגי – משני מקורות: האליטה המייסדת האחוס"לית והווק, ושניהם קיבלו אותה ממקור אחד: הבולשביקים.

מבוא: משנאה כרגש, לשנאה כמנגנון, וככוח מניע

השנאה – כמו האהבה – היא הכוח המניע החזק ביותר ביחסים בינאישיים; בפוליטיקה הארגונית; בפוליטיקה המדינתית וגם ביחסים שבין מדינות… בספרות הסוציולוגית, 'שנאה' אינה רק רגש פרטי אלא מנגנון חברתי מארגן. היא מגדירה גבולות, יוצרת לכידות פנימית, ומספקת הצדקה לפעולה.

אחד מביטויי השנאה החשובים הוא גזענות. הדרך הטובה ביותר לגבש קבוצה היא דרך השנאה ליריב.

השנאה ממלאת תפקיד מרכזי גם בגיוס פוליטי, ומחאת קפלן היא דוגמה מצוינת לכך:

• דמוניזציה של ההנהגה;
• תחושת חירום קיומי (“סוף הדמוקרטיה”);
• כעס עמוק כלפי מצביעי המחנה היריב.

הרגש הזה יוצר: מעורבות גבוהה, נכונות להקרבה, והתמדה לאורך זמן. כלומר, השנאה מתפקדת כאן כאנרגיה פוליטית מתמשכת.

המחאה ממקדת את השנאה כלפי ארבעה גורמים בעם היהודי:

1. המזרחים ה"בבונים" [ראו בעניין זה את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: ההיסטוריה של שנאת האליטה למזרחיים ה'בבונים'].
2. הציונות הדתית [ראו בעניין זה את אוסף המאמרים על משיח ומשיחיות].
3. והחרדים.
4. זאת, בצד שנאה ליהדות (אוטו-אנטישמיות) ולנוכחות שלה בפרהסיה הציבורית (תוך גילויי סובלנות למשל, לאותם גילויים מצד המוסלמים) [ראו בעניין זה את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: אוטו-אנטישמיות – הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה!].

מה בין שנאת השמאל לשנאת הימין?

את 'כלל האצבע' ש'עושה סדר' בהבדל הגדול שבין שנאת השמאל לשנאת הימין, אנו חייבים לעמוס עוז, שקבע שבעוד הימין אוהב את עמו ושונא עמים אחרים, השמאל אוהב עמים אחרים ושונא את עמו. זהו אם תרצו, כל הסיפור על קצה המזלג.

מבחינה סוציולוגית ניתן לסכם את ההבדלים ביניהם כך:

• בימין השנאה מוצגת בדר"כ כהכרח קיומי מול המוסלמי המאיים להשמידנו (ראו מאמר מקביל לגבי הימין הישראלי). מאז 2023 ובעיקר על רקע תחושת הבגידה הגוברת במהלך המלחמה, מתפתחת גם בימין שנאה שורשית נגדית לשמאל, וגם היא מוצגת כהכרח קיומי (מדינה פלסטינית ו'מדינת כל אזרחיה' כשיטה למסור את המדינה לפלסטינים, כמעשי יתר אליטות המערב).
• בשמאל היא מוצגת כהכרח מוסרי (ראו בהמשך).

בשני המקרים, מדובר בכוח מניע מרכזי בעיצוב המציאות הפוליטית.

מורשת הבולשביקים

הבולשביזם היה המקור העיקרי לשימוש בשנאה כמשאב מניע, הן עבור האליטה המייסדת של ישראל (האחוס"לים), והן עבור תנועת הווק, שני המקורות העיקריים של המחאה הישראלית.

בעוד שאידאולוגיות פוליטיות רבות מנסות לגייס תמיכה באמצעות הבטחות לעתיד ורוד או שגשוג כלכלי, התנועה הבולשביקית, בהובלת ולדימיר לנין, זיהתה מנוע עוצמתי בהרבה להנעת המונים: שנאה מעמדית מזוקקת. עבור הבולשביקים, השנאה לא הייתה רק רגש לוואי, אלא כלי עבודה מתוכנן, משאב אסטרטגי וטקטיקה פוליטית שנועדה לפרק את הסדר הישן עד היסוד. לכן, השתוללות "הטרור האדום" – מסע אלים של מעצרים, הוצאות להורג ודיכוי פוליטי שביצע השלטון הבולשביקי ברוסיה הסובייטית במהלך מלחמת האזרחים (1918–1922) – לא היה תוצאה של איבוד שליטה, אלא שימוש קר ומחושב באלימות המונעת משנאה.

המכונה התעמולתית הבולשביקית הייתה חלוצה בשימוש באמצעים ויזואליים להפצת שנאה. כרזות הציגו את הקפיטליסטים, הכמרים ואנשי הצבא הלבן כחיות טרף או כמפלצות מעוותות. המערכת החינוכית והתנועות הצעירות (כמו הקומסומול) חינכו דורות של צעירים לראות בשנאה "מידה טובה" מהפכנית.

אבל, 'אין ארוחות חינם': השימוש שעושים הבולשביקים בשנאה כמשאב אסטרטגי הוכיח את עצמו כיעיל להפליא בטווח הקצר – הוא אפשר להם לתפוס את השלטון ולשמור עליו כנגד כל הסיכויים. עם זאת, המחיר לטווח הארוך היה הרסני: חברה הבנויה על יסודות של שנאה וחשדנות הדדית התקשתה לקיים חיים אזרחיים תקינים, מה שהוביל בסופו של דבר לטיהורים הגדולים של סטלין ולשחיקה מוסרית של המערכת כולה. השנאה, שהייתה אמורה להיות אמצעי לשחרור, הפכה לשלשלאות שקשרו את החברה הסובייטית למעגל בלתי נגמר של דיכוי.

מורשת הווק

המרקסיזם הקלאסי התמקד במאבק כלכלי בין מדכאים (בורגנות) למדוכאים (פרולטריון). ה"ווק" אימץ, אמנם, את המבנה הזה, אך החליף את המעמד הכלכלי בזהות [לאוסף המאמרים על 'פוליטיקת הזהויות', לחצו כאן]:

• הגדרת האויב: כדי ליצור לכידות קבוצתית, יש צורך באויב משותף. על ידי תיוג קבוצות מסוימות (לרוב על בסיס גזע, מגדר או נטייה מינית) כ"מדכאות מבנית", התנועה מייצרת דה-לגיטימציה לקיומן הציבורי.
• הזנת הכעס: השנאה הופכת לדלק המניע גיוס המונים. ככל שתחושת העוול (האמיתית או הנתפסת) גדולה יותר, כך המחויבות האידאולוגית של הפרט מתחזקת.

השימוש האסטרטגי בשנאה בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר ב"תרבות הביטול וההשתקה הפרוגרסיבית (Cancel Culture). כאן, השנאה מופנית כלפי יחידים הסוטים מהדוגמה הרעיונית. 'תרבות הביטול' אינה רק ענישה על חטאי העבר; היא כלי לניהול פחד המבטיח ציות עתידי." [להרחבה על: תרבות הביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture), לחצו כאן].

• בידוד חברתי: הפיכת אדם למושא לשנאה קולקטיבית גורמת לאחרים לחשוש מלהביע דעות דומות.
• טיהור המרחב הציבורי: השנאה משמשת כפילטר המרחיק קולות ביקורתיים מהאקדמיה, מהתקשורת ומחברות הטכנולוגיה.

וגם כאן, אין ארוחות חינם: ה"ווק" – כמו הבולשביקים לפניו – גילה שהשנאה היא מנוע צמיחה פוליטי בטווח הקצר, אך גם כוח שמכלה את הבסיס שעליו הוא עומד, כי כאשר חברה מפסיקה לחפש מכנה משותף ובמקום זאת משקיעה בחימוש רגשי של קבוצות זהות, התוצאה היא שחיקה של האמון הציבורי, משאב שבלעדיו אף קבוצה אינה יכולה להוביל לאורך זמן.

[לאוסף המאמרים על ביטול, השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן]

מורשת השנאה של האחוס"לים, האבות המייסדים

בתחילת המאמר כבר השתמשתי בדוגמה של יצחק בן אהרן שעשה שימוש בשנאה כגורם מניע עצמי. גם בקרב שכבת העלית שהובילה את הקמת המדינה – האחוס"לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים), ע"פ הסוציולוג ברוך קימרלינג – שהגיעה ממזרח אירופה עם היכרות טובה של האפקטיביות של כלי העבודה הבולשביקים, גם בקרב אליטה זו שימשה השנאה ככוח מניע לעיצוב פני החברה.

השנאה הופנתה כלפי מספר גורמים:

• "הסדר הישן" – הגלותיות, הדתיות ה"חשוכה" והבורגנות – ונתפסה ככלי לגיטימי לזיקוק ה"אדם העברי החדש". השנאה הופנתה כלפי דמות "היהודי הגלותי", מה שאפשר את בניית האתוס הצברי והלוחם על חורבותיו של העבר.
• השנאה לאויב הרעיוני שימשה כדבק מלכד לקולקטיב המייסד, תוך שהיא מייצרת היררכיה ברורה שבה מי שאינו שותף לערכי המהפכה הציונית-סוציאליסטית נתפס כמעמסה היסטורית או כגורם שיש "לחנכו מחדש". לכן, נעשה שימוש בטרמינולוגיה בולשביקית כדי לסמן יריבים פוליטיים (כמו הרויזיוניסטים) כ"בוגדים" או כ"פאשיסטים", מה שהצדיק את הדרתם ממוקדי הכוח.
• השנאה למזרחיים, שעלולים לשנות את צביון המדינה. לכן, עוצבו המוסדות הלאומיים כך שישרתו רק את מי שמתאים למודל ה"אחוס"לי", תוך זלזול מופגן בתרבויות מסורתיות או מזרחיות שנחשבו ל"פרימיטיביות".

לכן, תועל התסכול והזעם הקולקטיבי לטובת משימות לאומיות, תוך יצירת הבחנה חדה בין "בוני הארץ" לבין אלו שנתפסו כטפילים על המפעל הציוני.

שנאה 'מוסרית'

כאמור, בשונה מן הימין, שבו השנאה נוטה להיות מופנית כלפי אויב חיצוני (לאומי/ביטחוני), בשמאל הרדיקלי – הישראלי והמערבי, בזרמי ה"ווק" – השנאה מקבלת לעתים קרובות צורה של שנאה מוסרית: היא אינה מוצגת כרגש גולמי, כ"חטא" או ככישלון אישי של הריסון העצמי, אלא כהכרעה ערכית, וכאינדיקציה לרמה מוסרית גבוהה.

ניתן לפרק את המכניקה הזו לכמה צירים מרכזיים:

1. "זעם קדוש" כהוכחה לאכפתיות: בפרדיגמה הזו, אם אינך שונא את מה שמוגדר כ"עוול", סימן שאתה משלים איתו או נהנה ממנו. השנאה הופכת למבחן של אמפתיה כלפי המדוכאים, שהרי, "מי שאוהב צדק, חייב לשנוא את הרשע". התוצאה היא: הפגנת זעם קיצוני, תוקפנות מילולית ודרישה ל"ביטול" (Cancellation) נתפסות כעדות לכך שהאדם הוא "מוסרי" יותר, ערכי יותר ולוחם צדק אמיתי. חוסר שנאה מתפרש כאדישות מוסרית.

2. דה-לגיטימציה של הנייטרליות: מושגים כמו "סובלנות", "דיאלוג" או "אובייקטיביות" נתפסים בשיח הזה ככלים של המדכא לשימור המצב הקיים. כך, כאשר השנאה מוצגת כהכרח, מי שמנסה להרגיע את הרוחות או להבין את הצד השני מוקע כ"משתף פעולה". השנאה משמשת כאן כמסננת חברתית: היא מכריחה את כולם לבחור צד. אי-בחירת צד (כלומר, אי-השתתפות בשנאה הקולקטיבית כלפי האויב המסומן) נחשבת לעבירה מוסרית.

3. העתקת האחריות מהשונא אל המושא: במערכת מוסרית קלאסית, האחריות על רגש השנאה היא על האדם החש אותו. בשיח ה"ווק", האחריות מועתקת: "אני לא שונא כי אני אדם רע, אני שונא כי המציאות (או האדם שמולי) כל כך פוגענית שהיא לא משאירה לי ברירה". כך מוצגת השנאה כתגובה אלרגית בלתי נמנעת לעצם קיומו של המדכא. בכך, השונא משחרר את עצמו מביקורת עצמית; השנאה שלו היא "טהורה" כי היא נובעת מקורבנות.

4. שנאה ככלי ל"טיהור" המערכת: מבחינה אסטרטגית, השנאה המוסרית מאפשרת לבצע פעולות שבימים כתיקונם היו נחשבות לאנטי-חברתיות: החרמות, שיימינג, פגיעה בפרנסה והרחקה מהמרחב הציבורי… מכיוון שהפעולות הללו נעשות בשם "הטוב המוחלט" נגד "הרע המוחלט", הן אינן נחוות כבריונות, אלא כאקטיביזם נאור. השנאה היא המצפן שמורה למפגין שהוא נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה.

לסיכום חלק זה, הפיכת השנאה להכרח מוסרי היא מהלך של היפוך ערכים:

1. האלימות (המילולית או הסמלית) הופכת להגנה עצמית.
2. הפסילה הופכת לתיקון עולם.
3. הקנאות הופכת לעקביות אידאולוגית.

במובן הזה, השנאה היא "משאב אסטרטגי" כי היא מאפשרת גיוס מהיר של אנשים סביב מטרה משותפת, תוך שהיא מעניקה להם תחושת עליונות מוסרית שמחסנת אותם מפני חרטה או פשרה.

מקור השנאה: דיסוננס מוסרי וקוגניטיבי

השמאל הישראלי מחזיק, במידה רבה, בתפיסות אוניברסליסטיות (זכויות אדם, שוויון, ליברליזם), אך פועל בתוך מציאות של סכסוך לאומי אלים ומתמשך. הפער הזה יוצר דיסוננס קוגניטיבי:

• מצד אחד: מחויבות לערכים אוניברסליים
• מצד שני: השתייכות למדינה הנתונה כל העת בסכנה קיומית ומפעילה כוח צבאי

אחד המנגנונים ליישוב הדיסוננס הוא הפניית אשמה פנימה: כלפי המדינה, כלפי הממשלה וכלפי מחנה הימין. כך נוצרת שנאה שאינה נובעת רק מאיום, אלא מתחושת כשל מוסרי עמוק. משמע, 'מלחמת בני אור בבני חושך'! (ראו הכרזה למטה):

[לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן]

שנאה כלפי ה'פנים': דה־לגיטימציה של היריב הפוליטי

אם בימין השנאה מתחילה באויב שמחוץ ומתרחבת פנימה, הרי שבשמאל הכיוון הפוך: האויב המרכזי הוא מבית (ראו הכרזה למטה). כך הפכו דמויות פוליטיות כמו בנימין נתניהו הפכו בעיני חלקים מהשמאל לסמל של: שחיתות, סמכותנות וסכנה לדמוקרטיה.

הביקורת הפוליטית לעתים מתפתחת לדה־לגיטימציה רחבה יותר:

מצביעי ימין נתפסים כ“מוסתים”, “לא רציונליים” או “מסוכנים”, והמחנה כולו מוצג כאיום על עצם קיומה של הדמוקרטיה. כאן השנאה מתפקדת כאמצעי להבחנה מוסרית חדה בין “נאורים” ל“מסוכנים”, שאינם ראויים לדמוקרטיה.

כך לדוגמה, אמר ח"כ רם בן ברק (כחול לבן) לכתב גלי צה"ל. צחי דבוש באירוע שבתרבות, ב- 13 באוגוסט 2019: "אתה רוצה לקרוא לזה ימין ושמאל? תקרא לזה ימין ושמאל. אתה רוצה לקרוא לזה שחור ולבן? תקרא לזה שחור ולבן. הם שחורים, אנחנו לבנים"… (שלו ואדמקר, 2019). הביטוי הזה מבטה תפיסת עולם פרוגרסיבית של ביטול (cancel culture) היריב הפוליטי. הוא הרוע המוחלט, שאינו ראוי להישמע ואיננו ראוי לזכויות (גם אם הוא רוב):

השנאה ככלי לכידות אליטיסטי

השמאל בישראל מזוהה במידה רבה עם קבוצות משכילות, עירוניות ואליטות תרבותיות. בתוך הקבוצות הללו, השנאה כלפי הימין ממלאת תפקיד של:

• סימון גבולות תרבותיים (“אנחנו לא הם”)
• חיזוק תחושת עליונות מוסרית ואינטלקטואלית
• יצירת סולידריות פנימית

זהו מנגנון קלאסי של הבחנה סימבולית (Bourdieu): השנאה אינה רק רגש, אלא גם הצהרת זהות.

דוגמה לחיזוק תחושת העליונות המוסרית והאינטלקטואלית, היא נאום החיידקים של פרופ' עידית מטות, בתקופת הקורונה: פרופ' מטות היא עובדת מדינה בכירה, בשר מבשרו של משרד הבריאות, והייתה אז דמות מוכרת בכל בית. היא בחרה לתאר את חברי הממשלה כחיידקים שגורמים להרס הגוף ולהרס המדינה, ואנחנו הרי יודעים איך מטפלים בחיידקים: "ממשלה מורכבת מאנשים אז בואו נצביע על אנשים. אתה ואתה ואתה ואתה זה החיידקים שגורמים להרס הגוף, להרס המדינה… זה ממשלה שהיא באמת פוגעת בשומרי הסף"… (הנה, שוב יהודים מתוארים כחיידקים, אבל הפעם בידי יהודים…).

וצריך לומר: אנשי ימין מוכרים רבים מידי טוענים, כי הם חוששים להגיע לבתי חולים בעת צרה, ובכל מקרה, מעדיפים שרופאים ערבים יטפלו בהם…

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'הם שחורים אנחנו לבנים' – אבסולוטיזם מוסרי פרוגרסיבי והשלכותיו, לחצו כאן]

שיח מוסרי כמכפיל כוח רגשי

השמאל נוטה להשתמש בשפה מוסרית אוניברסלית: “זכויות אדם”, “דמוקרטיה”, “פשיזם”. שפה זו אינה ניטרלית; היא פועלת כמכפיל רגשי.

כאשר היריב מוגדר במונחים כאלה:

• ההתנגדות אליו הופכת מוחלטת;
• פשרה נתפסת כבלתי מוסרית;
• השנאה מקבלת לגיטימציה כתגובה “ראויה”.

כך נוצרת הקצנה רגשית במסווה של שיפוט מוסרי.

השנאה כמנוע פוליטי: מחאה ומוביליזציה

השנאה ממלאת תפקיד מרכזי גם בגיוס פוליטי. ניתן לראות זאת בגלי מחאה רחבים, כמו מחאת קפלן. לצד טענות ענייניות, המחאה נשענה גם על:

• דמוניזציה של ההנהגה;
• תחושת חירום קיומי (“סוף הדמוקרטיה”);
• כעס עמוק כלפי מצביעי המחנה היריב.

הרגש הזה יוצר: מעורבות גבוהה, נכונות להקרבה, והתמדה לאורך זמן. כלומר, השנאה מתפקדת כאן כאנרגיה פוליטית מתמשכת.

אוניברסליזם ובררנות: פרדוקס השנאה

אחת התופעות הבולטות היא הפער בין אידאולוגיה אוניברסלית לבין יישום סלקטיבי:

• מחד גיסא, רגישות גבוהה לפגיעות של קבוצות מסוימות;
• ומאידך גיסא, אדישות או עוינות כלפי קבוצות אחרות (למשל מתנחלים, חרדים, מצביעי ימין)

הפער הזה אינו מקרי; הוא מאפשר: לשמר זהות מוסרית גבוהה, תוך הפעלת מנגנוני שנאה ממוקדים. זהו פרדוקס מרכזי: שנאה בשם ההומניזם.

סיכום: השנאה כמנגנון מוסרי-זהותי

בשמאל הישראלי, השנאה אינה מופיעה בדרך כלל כרגש גלוי וגולמי, אלא כ:

1. תגובה לדיסוננס מוסרי;
2. כלי לדה־לגיטימציה של יריבים פוליטיים;
3. מנגנון לכידות אליטיסטי;
4. תוצר של שיח מוסרי אוניברסלי;
5. ומנוע למוביליזציה פוליטית.

הייחוד של השמאל הוא באופן שבו השנאה ממוסגרת, מוצדקת ומוסווית.

ו'אין ארוחות חינם'…

גם הבולשביקים וגם אנשי הווק – שנהנו מאוד מיתרונות השנאה בטווח הקצר, כמשאב מניע אסטרטגי, שילמו ומשלמים עליה מחירים גבוהים בטווח הארוך. בשני המקרים הביאה השנאה לאבדן האמון והלגיטימציה הציבורית. משם, הקריסה היא רק עניין של זמן!

בכרזה למטה: שר האוצר לשעבר מטעם מפלגת העבודה בייגה שוחט: "תומכי נתניהו – כלבלבים מוכי כלבת"… (ראו את מאמרו של שמעון כהן בערוץ 7):בכרזה למטה:

[לאוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על ביטול, השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה'.
• אוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי'
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'הם שחורים אנחנו לבנים' – אבסולוטיזם מוסרי פרוגרסיבי והשלכותיו.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: ההיסטוריה של שנאת האליטה למזרחיים ה'בבונים'.
• אוסף המאמרים על משיח ומשיחיות.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: אוטו-אנטישמיות, הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה!
• הרחבת המושג: 'כללי אצבע', להחלטה מהירה, פשוטה (ובדר"כ) אפקטיבית!.
• אוסף המאמרים על בגידה, משמעויותיה והשלכותיה.
• אוסף המאמרים על מדינה פלסטינית ו'מדינת כל אזרחיה'.
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: האחוס"לים. האליטה המייסדת של ישראל.
• הרחבת המושג: 'טקטיקה'.
• הרחבה בנושא 'סדר'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: כך תופסים שלטון בדמוקרטיה, 13 העקרונות של סול אלינסקי.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: בוז ולעג אישי הם נשק אימתני – הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי.
• אוסף המאמרים על 'פוליטיקת הזהויות'.
• הרחבה על: תרבות הביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture).
• הרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם'. לכל דבר יש מחיר!
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), שנאה ופשעי שנאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/12/20.
• פנחס יחזקאלי (2022), דיסוננס קוגניטיבי. איזה כיף לעבוד על עצמנו!, ייצור ידע, 13/8/22.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• שמעון כהן (2019), תומכי נתניהו – כלבלבים מוכי כלבת, ערוץ 7, 30/6/19.
• טל שלו ויקי אדמקר (2019), ח"כ בן ברק: "הם שחורים, אנחנו לבנים"; הליכוד: "התבטאות אומללה",'חדשות וואלה', 25/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), תרבות הביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture), ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'הם שחורים אנחנו לבנים' – אבסולוטיזם מוסרי פרוגרסיבי והשלכותיו, ייצור ידע, 19/8/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2024), ההיסטוריה של שנאת האליטה למזרחיים ה'בבונים', ייצור ידע, 4/11/24.
• פנחס יחזקאלי (2019), משיח ומשיחיות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/11/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוטו-אנטישמיות – הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה!, ייצור ידע, 25/3/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), כללי אצבע, להחלטה מהירה, פשוטה (ובדר"כ) אפקטיבית!, ייצור ידע, 27/7/19.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על בגידה, משמעויותיה והשלכותיה, ייצור ידע, 28/2/25.
• פנחס יחזקאלי (2023), מדינה פלסטינית ו'מדינת כל אזרחיה' באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 24/11/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), האחוס"לים. האליטה המייסדת של ישראל, ייצור ידע, 27/7/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), סדר, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), כך תופסים שלטון בדמוקרטיה, 13 העקרונות של סול אלינסקי, ייצור ידע, 9/3/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), בוז ולעג אישי הם נשק אימתני – הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי, ייצור ידע, 7/6/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), פוליטיקת הזהויות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/3/25.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'אין ארוחות חינם'. לכל דבר יש מחיר!, ייצור ידע, 20/3/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.