גרשון הכהן: עמוס עוז והתרבות האסטרטגית של ישראל

תקציר: ב- 10 במרץ 2015 פרסם הסופר, עמוס עוז ז"ל, מאמר ארוך ומרתק בעיתון הארץ, תחת הכותרת: אם לא נתגרש מהפלסטינים מיד, נחיה במדינה ערבית. מאמר נפלא, רהוט ולכאורה משכנע. אבל, איך נדע אם הוא גם צודק?

[התמונה: צילום מסך מסרטון הוידאו: "כל החשבון עוד לא נגמר הרצאה וניתוח חד ומדהים של עמוס עוז"]
[התמונה: צילום מסך מסרטון הוידאו: "כל החשבון עוד לא נגמר הרצאה וניתוח חד ומדהים של עמוס עוז"]

[לריכוז המאמרים אודות עמוס עוז ז"ל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית', לחצו כאן]

עודכן ב- 30 בדצמבר 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

ב- 10 במרץ 2015 פרסם הסופר, עמוס עוז ז"ל, מאמר ארוך ומרתק בעיתון הארץ, תחת הכותרת: אם לא נתגרש מהפלסטינים מיד, נחיה במדינה ערבית. 

אם לא יהיו כאן שתי מדינות, ומהר, תהיה פה מדינה אחת, קבע עוז. "אם תהיה פה מדינה אחת, היא תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן. אם תהיה פה מדינה ערבית — אני לא מקנא בילדים ובנכדים שלנו. ישראל מוכרחה להשתחרר מהחלומות שלה. ובדחיפות...".

מאמר נפלא, רהוט ולכאורה משכנע, בעיקר לאלה שחיים עדיין במציאות של ה- 6 באוקטובר 2023. אבל, איך נדע אם הוא גם צודק?
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי RobinHiggins לאתר Pixabay/ התרשים: 'ייצור ידע']
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי RobinHiggins לאתר Pixabay/ התרשים: 'ייצור ידע']

התרבות האסטרטגית של ישראל

תרבות אסטרטגית (Strategic Culture) היא האופן שבו התרבות הארגונית של מדינות באה לידי ביטוי בתחום האסטרטגי; או במילים אחרות, האופן שבו מדינה מתנהגת בתחום האסטרטגי.

התרבות האסטרטגית בישראל בזה לתכנון מדוקדק ויסודי (אדמסקי, 2012). זה אלמנט תרבותי מובהק, הן בציבור והן בקרב המתכננים בגופים המוסמכים. לעובדה זו יש יתרונות לא מבוטלים אבל גם חסרונות קשים מנשוא בסוגיות קריטיות. בשל היעדר תכנון אסטרטגי יסודי, ברמה הלאומית, הופכות סוגיות טקטיות, לפרשיות בעלות השלכות אסטרטגיות כבדות משקל (פרשת המרמרה כדוגמה, שעוד נחזור אליה בהמשך).

כאשר מתקבלות החלטות לאומיות עם פערי תכנון משמעותיים, זו כבר תקלה שמחירה בל ישוער, והרגשנו אותה היטב על בשרנו בעשורים הקודמים.
[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של דימיטרי (דימה) אדמסקי, "תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית", שראה אור בהוצאת מערכות ומודן ב- 2012. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
[בתמונה: כריכת ספרו של דימיטרי (דימה) אדמסקי, "תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית", שראה אור בהוצאת מערכות ומודן ב- 2012. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

פרשת המרמרה כמקרה בוחן

אסטרטגיה היא אומנות העלאת מגוון האופציות הקיימות ובחירות הטובה ביותר לזמן ולמקום ספציפיים. מתכנן אסטרטגי איננו רשאי להחליט איזו אופציה לבחון ואיזה לא. כשל ידוע הוא ההיצמדות לאופציה אחת וביטול כל האחרות.

זה מחזיר אותנו לאירוע ההשתלטות על המרמרה ב- 2010. המתכנן הצה"לי ראה מולו את ההשתלטות על האונייה קארין A ב- 2002, ובנה השתלטות על בסיס אותן הנחות, שההתנגדות תהייה פאסיבית ושההשתלטות תהיה נוחה (ראו החלק השמאלי התחתון בתרשים שלמטה). הרמטכ"ל הלך בלילה לישון בהנחה שמתנהל אירוע טקטי המנוהל על ידי מפקד חיל הים, והתעורר כאשר המשבר המדיני והנזק האסטרטגי לישראל היו כבר עובדה מוגמרת.

דגש מיוחד אמור להינתן בתכנון לאופציה שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו, כי לא נוכל לשאת את מחירה אם תתממש: הזנחתה של אופציה זו - שההתנגדות תהיה באש וההשתלטות קשה (ראו החלק הימני העליון בתרשים שלמטה) שילמה מדינת ישראל, ועדיין משלמת, מחיר כבד. יתרה מכך. אופציה יכולה להיבחר כמועדפת לפרק זמן מסוים. אבל אין זה אומר שהיא תהיה נכונה גם בפרק זמן אחר. משמע, לעולם בסוגיות אסטרטגיות (ולא רק בהן), חובה לבחון את כל האופציות מחדש, לעומק, לפני קבלת החלטה.

כל המגרעות הללו של החשיבה האסטרטגית הישראלית באות לידי ביטוי בוויכוח החלול בין ימין לשמאל על 'פתרון' הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
[בתרשים: מגוון האפשרויות בפרשת המרמרה. המקור: ייצור ידע]
[בתרשים: מגוון האפשרויות בפרשת המרמרה. המקור: ייצור ידע]

האם הסכסוך הישראלי פלסטיני פתיר?

עמוס עוז, כרבים אחרים בישראל הבין, שהתשובה רחוקה מלהיות חד משמעית: "אינני בטוח שאפשר לסיים בן לילה את הקטטה עם הערבים. אבל אפשר לנסות. אני מאמין שאפשר היה כבר מזמן לצמצם את הסכסוך הישראלי־הפלסטיני לסכסוך ישראלי־עזתי".

שם, התפלמסתי עם אלה, ש"רואים את אירוע 1948 כאירוע מכונן, המציין נקודת תפנית בעבור המהפכה הציונית. עד אז היה תהליך של מאבק; ועכשיו, יש לבסס את הרוטינה של מחזוריות החיים הנורמליים". הדגשתי שם כי "המהפכה הציונית היא אירוע מתמשך, הנתון בכל יום מחדש במאבק", ממש כמו שהמאמץ לזוגיות שלמה אינו מסתיים ברגע החתונה, ומחייב מאמץ בכל יום מחדש (הכהן, 2013, ע' 125). 

[להורדת החוברת לחץ כאן: עיונים בביטחון לאומי מס 20]

גרשון הכהן - קץ עידן המדינה המודרנית
[בתמונה: המהפכה הציונית היא אירוע מתמשך, הנתון בכל יום מחדש במאבק", ממש כמו שהמאמץ לזוגיות שלמה אינו מסתיים ברגע החתונה, ומחייב מאמץ בכל יום מחדש... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי vetonethemi לאתר Pixabay]
[בתמונה: המהפכה הציונית היא אירוע מתמשך, הנתון בכל יום מחדש במאבק", ממש כמו שהמאמץ לזוגיות שלמה אינו מסתיים ברגע החתונה, ומחייב מאמץ בכל יום מחדש... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי vetonethemi לאתר Pixabay]

"סיוט גאוגרפי, עם טופוגרפיה בלתי נסבלת לקיומה של ישות לאומית"

גבולות המדינה הפלסטינית רחוקים מלהבטיח שקט, גם לפי הגישה הגאוגרפית ביחסים בין לאומיים. גישה זו גורסת כי ההיגיון של היחסים הבינלאומיים הוא גאוגרפי ודמוגרפי (פסיג, 2010, עמ' 17, 22); משמע: היחסים הבינלאומיים נשלטים על ידי הגאוגרפיה, ולטריטוריה יש כוח עלינו, על תרבותנו ועל מסורותינו. 

עבור הפלסטינים זהו "סיוט גאוגרפי, עם טופוגרפיה בלתי נסבלת לקיומה של ישות לאומית" (פסיג, 2010, עמ' 182-181). לפי פסיג, הגאוגרפיה זימנה לפלסטינים גורל קשה במיוחד: גם אם נניח שמדינת ישראל תסכים לסגת לגבולות הקו הירוק של 1967 עד הסנטימטר האחרון, הרי שהפלסטינים נמצאים במלכודת גאוגרפית אזורית, אשר לעד תכריח אותם לשאוף לפרוץ אותה. גם אם ייחתם הסכם שלום מקובל בין הצדדים וגם אם יהיו לו ערבויות בינלאומיות מוצקות מאוד, הפלסטינים פשוט לא יוכלו, אף אם ירצו בכך, לקיים את ההסכם לאורך זמן. המצב הגאוגרפי אינו משאיר הרבה אפשרויות למנהיגיהם, אלא להילחם עד אשר יהיו מסוגלים לפרוץ את הלחץ הזה ולצאת למרחבים ברי הגנה! (פסיג, 2010, ע' 181).

[בתמונה: הפלסטינים פשוט לא יוכלו, אף אם ירצו בכך, לקיים את ההסכם לאורך זמן. המצב הגאוגרפי אינו משאיר הרבה אפשרויות למנהיגיהם, אלא להילחם עד אשר יהיו מסוגלים לפרוץ את הלחץ הזה ולצאת למרחבים ברי הגנה! התמונה היא צילום מסך]
[בתמונה: הפלסטינים פשוט לא יוכלו, אף אם ירצו בכך, לקיים את ההסכם לאורך זמן. המצב הגאוגרפי אינו משאיר הרבה אפשרויות למנהיגיהם, אלא להילחם עד אשר יהיו מסוגלים לפרוץ את הלחץ הזה ולצאת למרחבים ברי הגנה! התמונה היא צילום מסך]

האם אופציית שתי המדינות היא האופציה הטובה ביותר היום?

קשה להשיב על השאלה הזו בחיוב אחרי ה- 7 באוקטובר 2023, אבל אודה במפורש שאינני יודע, משום שמעולם לא נערכה בחינה מדוקדקת של מגוון האופציות האפשריות לפתרון הסכסוך, ושל יתרונותיהם וחסרונותיהם בזמן נתון. אמנם אנו מכירים את מגוון הפתרונות האפשריים לסכסוך, אולם כל זה רחוק מלהוות בחינה אמיתית.

אני יוצא בעיקר נגד העובדה שפתרון אחד נתפס כ"פתרון בית ספר" שאין בלתו, עד שעצם האלהתו לדרגת "הפתרון האולטימטיבי" שיסיים לכאורה את הסכסוך, מדכאת כל אפשרות של חשיבה אחרת. יתרה מכך, גם אם היה פתרון זה אלטרנטיבה מועדפת שנבחרה לאחר שקילה ובחינה של כל האופציות האפשריות, האם מה שהיה נכון, לכאורה, לפני עשרים שנה נכון גם היום? 

בעובדה, חלו מאז שינויים דרמטיים שמחייבים שיקול מחדש, קל וחומר מאז טבח ה- 7 באוקטובר 2023. אולם כל ערעור על הפרדיגמה השלטת מבוטל מיד ונזרק הצידה. כולם שבויים בקונספציה בלתי בדוקה עד הסוף, והמשמעות היא שאחרי אוסלו ואחרי ההתנתקות, שוב הולכת מדינת ישראל להמר ולהסתכן בתוצאות בלתי צפויות (תב"צים), שניתן למנוע בניתוח יסודי ומעמיק.

[בתמונה: האם אופציית שתי המדינות היא האופציה הטובה ביותר היום? התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי: Micky Aldridge, Finland. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]
[בתמונה: האם אופציית שתי המדינות היא האופציה הטובה ביותר היום? התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי: Micky Aldridge, Finland. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

מה השתנה בשנים האחרונות שמחייב הערכה מחודשת?

הדבר העיקרי לטעמי שהשתנה לאחרונה היא המודעות הגוברת של הפלסטינים להשתנות הגישה בקרב הממשל הישראלי לסוגיה הדמוגרפית.

במבט לאחור נראה כי אחד המהלכים המתוחכמים שעשתה הרשות הפלסטינית בשנת 1997 היה פרסום ממצאי "מפקד האוכלוסין" שערכה. לטענתה, חיו אז ביהודה, שומרון ועזה 2.86 מיליון פלסטינים. על פי ה"תחזית" הפלסטינית, עד שנת 2015 יגיעו הפלסטינים ל- 5.81 מיליון נפש. ב- 2014, כאשר חלק מההטיות הפלסטיניות נחשפו, היה ברור שהדמוגרפיה הפלסטינית מתמודדת עם משבר משמעותי וכי הריבוי היהודי (כולל החילוני) עולה על זה הפלסטיני מזה יותר מעשור, טען הלמ"ס הפלסטיני כי למרות הירידה בגודל המשפחה הגרעינית הפלסטינית, ב-2016 ישתווה מספר הפלסטינים והיהודים, וב-2017 יסתכם מספר הפלסטינים ב-6.6 מיליון, לעומת 6.53 מיליון יהודים.

צוין כי הממשל הישראלי וגם האמריקנים והאירופים מעולם לא ביצעו הערכה עצמאית או אימות לנתונים אלה, אולם קיבלו אותם כעובדות מוצקות, אולם בשנים האחרונות נחשפה התרמית הפלסטינית יותר ויותר, וברור כי העולם הערבי ובעצם, כל העולם המוסלמי, מצוי בקריסה דמוגרפית חסרת תקדים. ההנחות שבידי מקבלי ההחלטות הישראליים מדברות על כ- 1.6 מיליון פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון, וכי נתונים אלה נמצאים בעשור האחרון במגמת ירידה מתמדת.

המצב הזה כבר החל לייצר קבוצה גדולה בימין שמטיפה בגלוי לאימוץ אופציה של מדינה אחת בין הים לירדן, שבה יהיו הערבים שליש מכמות האוכלוסייה, במגמת ירידה.

[בתמונה: שקר הסטטיסטיקה... במבט לאחור נראה כי אחד המהלכים המתוחכמים שעשתה הרשות הפלסטינית בשנת 1997 היה פרסום ממצאי "מפקד האוכלוסין" שערכה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Political Graveyard לאתר flickr]
[בתמונה: שקר הסטטיסטיקה... במבט לאחור נראה כי אחד המהלכים המתוחכמים שעשתה הרשות הפלסטינית בשנת 1997 היה פרסום ממצאי "מפקד האוכלוסין" שערכה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Political Graveyard לאתר flickr]

האם יש בנתון הזה כדי להעדיף אופציה של מדינה אחת על פני אופציית שתי המדינות?

אינני יודע. אבל, אני יודע עובדה נוספת שחייבת להדליק אורות אדומים: כי הרשות הפלסטינית מודעת לנחיתות הדמוגרפית, וכי בנתה תוכנית להתמודד עימה. כמו תמיד, מאמצים הפלסטינים לצורך מאבקם שיטות ששימשו את אבות האומה שלנו לביסוס הציונות. הרעיון הוא "עליה": העלאת 3 מיליון פלסטינים לשטחי המדינה הפלסטינית החדשה, תוך היעזרות בסיוע חיצוני נדיב, ערבי וגם מערבי. לכאורה לגיטימי. אז איפה הבעיה?

כיוון שאנו חיים במערכת פתוחה, מערכת של מיליונים על גבול המדינה היא מצב בלתי הפיך, שיהפוך עד מהרה לזליגה של פלסטינים לתוך ישראל. מצב זה מתחייב מהפערים הכלכליים והוא רק עניין של זמן.

[בתמונה: זליגה של פלסטינים לתוך ישראל מתחייבת מהפערים הכלכליים, והיא רק עניין של זמן... המקור: התקשורת הפלסטינית]
[בתמונה: זליגה של פלסטינים לתוך ישראל מתחייבת מהפערים הכלכליים, והיא רק עניין של זמן... המקור: התקשורת הפלסטינית]

האם "סיר הלחץ" של המדינה הפלסטינית של כמה מיליונים אנשים היא מציאות שישראל יכולה לחיות איתה?

שאלה מצוינת. האם מישהו בוחן את משמעויותיה? חד משמעית לא. בודדים מדברים על כך, ואלה נחשבים דחויים על ידי הממסד האקדמי והתקשורתי, שדואג להזיז דעות אלה מתשומת הלב הציבורית.

כך למשל התבטא בנושא ד"ר גיא בכור - איש יצירתי הנחשב לא יותר מקוריוז בעיני הממסד:

[בסרטון: ד"ר גיא בכור על הקמת מדינה פלסטינית...]

האם יכולה ישראל לשאת מצב של מיליונים על גבולה המזרחי, 10 ק"מ מנתניה?

ואם לא, האם האופציה של שתי מדינות - שתיצור עזה נוספת ביהודה ושומרון, שאין לה כלכלה ואין לה תקווה והיא תלויה בישראל ובתרומות של מדינות אחרות, ומנהלת מלחמה על הגדרות - בהכרח עדיפה על מדינה גדולה ומפותחת שבה שליש מאזרחי ישראל פלסטינים במגמת ירידה? מהם הקווים האדומים שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו, כי לא נוכל לשאת את מחירם אם יתממשו?

מהצד האחד כותב כותב עמוס עוז: "אם לא תהיינה כאן שתי מדינות, ומהר, תהיה פה מדינה אחת. אם תהיה פה מדינה אחת, היא תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן. אם תהיה פה מדינה ערבית — אני לא מקנא בילדים ובנכדים שלנו."

לעומתו כתבתי: "... אני חי במערכת פתוחה. אני לא רוצה מערכת סגורה. בית אבות מנוהל במערכת סגורה... מקום שמבטיח יציבות. אבל החיים זה מאבק, מאבק נצחי; ואין רגע אחד שאדם יכול להיכנס למנוחה ולנחלה. אולי יש נחלה, אין מנוחה, כי כשנכנסים למנוחה ולנחלה קורה מה שקרה לממלכת שלמה, כפי שמתאר התנ"ך את המתרחש לאחר מות שלמה, ככתוב: ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם, עלה שישק מלך מצרים על ירושלם... ואין מספר לעם אשר באו עמו ממצרים, לובים, סוכיים וכושים (דברי הימים ב' יב).

חמש שנים לאחר 'המנוחה והנחלה', היציבות נמוגה...

רק חמש שנים לאחר השלום הנפלא, המתואר בפסוק "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", עלו המצרים על ירושלים ולקחו את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך. רק חמש שנים לאחר המנוחה והנחלה והיציבות נמוגה.

אז הכול דינאמי. יציבות היא אשליה בורגנית. באירופה - שם חוגגים את היציבות, השגשוג והביטחון - אנשים מבקשים למצות את הנאות חייהם עד שאין להם פנאי להולדת ילדים. ואז חסר כוח עבודה ומגיעים ערבים לעבוד או צפון אפריקאים, ושוב היציבות מתערערת. 

כן, החיים הם מאבק מתמשך לאין קץ, ומי שנושא בעול המאבק הם מי שקובעים את העתיד.

לכן, גם כשדנים בעניין הפלסטיני - מדינה אחת או שתי מדינות - מכיוון שברור לי שלעולם יש את 'היום שאחרי', וכל הסכם יש לו 'היום שאחרי', ואיך אומר הערבי אחרי שהוא חותם על כל הסכם: "זה היה אתמול. היום, יום חדש".

אני בעניין הזה ערבי, משום שאני מסתכל על החיים כנתונים בתנועה מתמדת, ומה שהיה אתמול היה אתמול. היום הוא יום חדש ורואים דברים אחרים. מבחינה זאת בהיבט התרבותי, אני אכן הולך ונעשה ערבי, ואני שייך לסביבה הזאת בתרבותי. אני מבין שהחיים דינמיים ושיש התהוות, אז אני מבין שחותמים הסכם ויש שינוי, ויש יום למחרת; ואני מבין שביום שלמחרת יש מאבקים חדשים, והשאלה היא איזה מאבק אני מעדיף - את המאבק בתוך המדינה האחת על זהותה של המדינה האחת המתקיימת בין הים לירדן על כל תושביה, או את המאבק מנקודת מוצא של שתי מדינות המתקיימות זו לצד זו, במרחב הצר שבין הים לירדן.

במה לבחור? בעימות שיתהווה במדינה האחת או בעימות שיתפתח עם פתרון שתי המדינות? 
[בתמונה: במה לבחור? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]
[בתמונה: במה לבחור? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]

בשתי הדרכים יש פוטנציאל לאסון, הבחירה היא בין 'מחלה' אחת לאחרת. איזה מאבק עדיף לי?

בכל דרך ממתין לי מאבק... 'Prosperity'- ו 'Stabilty' ... זה יפה לנאומים, אבל בחיים קורים דברים אחרים וההתבוננות התנ"כית על חיי אדם מבינה את זה. הוודאות היחידה שיש לעם היהודי היא אי הוודאות. זוכרים ויודעים ש'אשרי אדם מפחד תמיד' ומצפים לישועה (הכהן, 2013., עמ' 124-123).

האם באמת יש פה אופציה אחת שעדיפה עשרות מונים על האחרת? האם לא הגיע הזמן בדיקה אובייקטיבית של יתרונות ומגרעות כל האופציות הקיימות? האם ניתן בכלל לקיים בדיקה כזו?

דבר אחד בטוח. אין מה להתלהב מאף אחת מהאופציות. כולן בבחינת רע הכרחי, והמשמעות של כולן היא שהמאבק איננו מסתיים עם ביצוען. הוא רק מתחיל!

[בתמונה: איזה מאבק עדיף לי? תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
[בתמונה: איזה מאבק עדיף לי? תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

עם הסיום של עמוס עוז אני לגמרי מסכים:

אני חרד מאוד לעתיד... אבל טוב לי להיות ישראלי. טוב לי להיות אזרח במדינה שיש בה שמונה מיליון ראשי ממשלות, שמונה מיליון נביאים, שמונה מיליון משיחים. כל אחד ונוסחתו האישית לגאולה. כולם צועקים, ורק מעטים מקשיבים. לא משעמם כאן. ולפעמים אפילו מרתק מבחינה רוחנית ורגשית. מה שראיתי כאן בימי חיי הוא גם הרבה פחות וגם הרבה יותר ממה שהורי והוריהם של הורי חלמו עליו.
[תמונתו המקורית של עמוס עוז נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Michiel Hendryckx. התמונה שונתה לצורך מאמר זה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[תמונתו המקורית של עמוס עוז נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Michiel Hendryckx. התמונה שונתה לצורך מאמר זה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לריכוז המאמרים אודות עמוס עוז ז"ל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

 

5 thoughts on “גרשון הכהן: עמוס עוז והתרבות האסטרטגית של ישראל

  1. הסכסוך בינינו לבין הערבים הוא במידה רבה סכסוך דתי, הרי משאר הבחינות יהודי שגר במדינה כלשהי די דומה לבני העם של אותה מדינה, ובערך חצי מהיהודים אשר חיים היום בארץ הם יוצאי מדינות מוסלמיות.
    לפי קביעה של בן-גוריון, שזאת קביעת יסוד שעליה הושתתה הקמת המדינה, כללי החיים כאן מבוססים על תנ"ך (ולא על משנה, תלמוד, או קורפוס ספרותי אחר).
    בכל מלחמות הקשורות לנושא האמונה המתוארות בתנ"ך (בניגוד למלחמות בין יהודה וישראל שמקורם בגחמנות של מנהיגים) האויבים שלנו היו עובדי אלילים. עכשיו אנו לוחמים נגד המאמינים באותו אל כמונו. בתנ"ך אין התייחסות למלחמה מהסוג הזה, וחוקים של מלחמה כזאת לא ברורים. אותה שאלה תיווצר אם נחייה עם פלסטינאים באותה מדינה.
    האם יש לך תשובה לשאלה איך מתמודדים עם יריב שמאשים אותך בבגידה באלוהים שלך, כאשר ההצעה שכולם יחזרו בתשובה לא נראית כאפשרות ריאלית, מה גם שהגישה היהודית האורטודוקסית (החרדית) לאלוהים מאד לא דומה למה שמתואר בתנ"ך?

  2. Pingback: תרבות אסטרטגית באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  3. Pingback: הכל על הגישה הגאוגרפית, גאו-אסטרטגיה וגאו-פוליטיקה באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  4. Pingback: הכל על הגישה הגאוגרפית באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  5. אלי כהן כתב בפייסבוק:
    מאמר מצוין. נהניתי לקרוא אותו ואני מסכים עם תפישתו של גרשון הכהן בענין זה. האמת ? נהניתי מאוד לקרוא את המאמר של עמוס עוז אך לא השתכנעתי ממסקנותיו, אף שאני חרד לא פחות ממנו. לדעתי, הנחת המוצא של תכנית הגירושין שלו לא עומדת במבחן המציאות וכבר יש בידינו סימנים המעידים על כך. השאלה הגדולה בעינה עומדת: מה החלופה הישראלית והאם ניתן לשווק אותה לעצמנו ולעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *