גרשון הכהן: אשליית האובייקטיביות, הרהורים על ה'ניצחון'

תקציר: הניסיון המודרניסטי-פוזיטיביסטי לכפות הגדרות לוגיות, קשיחות ואוניברסליות על תופעות אנושיות – החל ממושג ה"ניצחון" הצבאי ועד למושגי מוסר, משפט והלכה – הוא כשל מתודולוגי מובנה. תופעות האדם משתנות ומקבלות משמעות אך ורק מתוך ההקשר הדינמי והחיכוך הממשי עם המציאות, ולא מתוך תיאוריות תלושות.

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

* * *

כל העיסוק הנוכחי בהגדרת ה'ניצחון' דומה לקידוח נפט באדמה שלעולם לא תניב את התוצאה הרצויה. הסיבה לכך אינה טכנית; היא עקרונית ועמוקה, ונוגעת לכל הפרדיגמה המודרניסטית-פוזיטיביסטית. פרדיגמה זו מבקשת להחיל על תופעות האדם מערכת תאורטית קוהרנטית, מעין מתמטיקה או גאומטריה, שבה לכל מושג יש הגדרה קבועה וברורה.

אולם, בכל הקשור לחיי האדם, ההגדרות הן תמיד חמקמקות. אין זה משום שלא עמלנו קשה מספיק כדי לייצב הגדרה מוסכמת, אלא מכיוון שבאופן מהותי, אין דבר כזה. זוהי הטעות הגדולה של מדעי החברה (או כפי שהם מכונים בסורבון, "מדעי האדם"). לתופעות האנושיות המשמעותיות ביותר – אהבה, קנאה, ואפילו הבנה ואי-הבנה – אין קריטריון אובייקטיבי. הכל תלוי הקשר (Context dependent).

בין בריסק למטכ"ל: עבודת האלילים של הלוגיקה

הכמיהה הזו להגדרות מכוננת את התרבות המערבית, אך היא חדרה גם למחוזות בלתי צפויים. בתחום ההלכתי, במיוחד בקרב רבנים אשכנזיים, ובהשראת מורשת בריסק, ניכרת גישה מודרניסטית מובהקת. כפי שתיאר זאת הרב סולובייצ'יק, ישנה ציפייה להציג את "איש ההלכה" כמתימטיקן. אלא שגם בהלכה הכל תלוי הקשר, תובנה שקיימת ומובנת היטב דווקא במסורת ההלכתית של עדות המזרח.

החיפוש האובססיבי אחר הגדרות הוא בעיניי לא פחות מעבודת אלילים. המתודולוגיה הלמדנית של בריסק, על הבחנותיה החותכות בין ״חפצא״ (החפץ) ל״גברא״ (האדם), הפכה לסגידה למתודולוגיה לוגית, שבינה ובין חיי האדם הממשיים יש מרחק רב.

את אותם קשיים בדיוק אנו רואים בימים אלה של מלחמה, בתהליכי החשיבה במטכ״ל ובפיקודים, ביישום מושגי התו״ל (תורת לחימה / תפיסת הפעלה / דוקטרינה). "הארכיבישופים של התו״ל" מנסים להציג עמדה כאילו מושגים כמו הגנה, התקפה או פשיטה הם קטגוריות מוחלטות שאינן תלויות בהקשר דינאמי – כאילו היו מושג ה״גרביטציה״ במדעי הטבע.

אשליה זו קיימת גם בעולם המשפט. בדיון שניהל בעבר השופט גרוניס בשאלת ״טוהר המידות״ של האלוף רונן גופמן, בלטה ההנחה שישנו קריטריון קשיח ואוניברסלי למושג זה. אך המציאות היא שאין קריטריון שאינו תלוי הקשר ל״טוהר המידות״.

הבשורה שבפירוק: דת, מדע ופוסט-מודרניזם

מתוך אי-הבנת הכשל המתודולוגי של החשיבה המודרנית, מובילים רבני ישיבות הקו מלחמת חורמה בפוסט-מודרניזם, בלי לזהות את הבשורה השחרורית הטמונה בו. בעניין זה, אני רואה עצמי כתלמידו של הרב אליהו רחמים זיני.

ניקח לדוגמה את בעיית "דת ומדע": זהו משבר הנובע כולו מהחשיבה המודרנית והנוצרית על אודות ״אמת אחת״. מהרגע שפילוסופיית המדע מפרקת באופן ביקורתי את היומרה המדעית לאמת אובייקטיבית, אין עוד מקום להתרסת המדע כנגד המסורת הדתית. אפילו הפיזיקה המודרנית נכשלה בהעמדת תאוריה אחת כוללת: תורת הקוונטים (לחלקיקים אלמנטריים) ותורת היחסות (לעצמים גדולים) הן שתי תיאוריות שאינן מתיישבות זו עם זו. אם המדע עצמו מציע שתי תיאוריות מקבילות, מסתיימת הבעייתיות של עמדה דתית המחזיקה ביותר מסיפור בלעדי אחד לסיפור הבריאה. תורת הקבלה, למשל, מציבה את עצמה מראש מעבר לאילוצי הקוהרנטיות הלוגית (ולכן, לרבנים אשכנזים קשה כל כך לשלב את ההשראה הקבלית במסורת הפסיקה שלהם).

יש שיטענו כי בלי הגדרות ותיאוריות אנו עלולים להישאר חסרי כיוון, וכי האלוהות מצויה בכל, גם באנליטי ובאוניברסלי. הדבר מזכיר את הביקורת של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית: הקיום תמיד רחב ועמוק יותר מההגדרות. אנו זקוקים לשפה ולכלים תחומים כדי לתת לאור להתבטא, אך הדה-קונסטרוקציה (הפירוק) צריכה להעשיר את מרחב השפה, לא לשלול אותו. ז׳אק דרידה, שהביא את הדה-קונסטרוקציה לסורבון, פעל למעשה בהשראת חז״ל. גישה זו אינה שלילת המציאות, אלא התבוננות בה בענווה. זהו גם מסלולו של לודוויג ויטגנשטיין, שבספריו המאוחרים פנה עורף ליומרה הלוגית-מודרניסטית המובהקת של ספרו הראשון, ה״טרקטטוס לוגי פילוסופי״. השפה האנושית לא נועדה לתפקד כמו שפת תכנות לוגית, נוסחה מתמטית או מערכת של חוקים סטטיים במעבדה, שבהם לכל מילה יש ערך אחד קבוע, קר ואובייקטיבי. תפקידה הוא להדריך את האדם בפירוש המציאות, ותוך כדי כך להעמיד אותו על מגבלות תבונתו.

"אמת מארץ תצמח": החיכוך הממשי עם המציאות

אם ההגדרות צריכות להיות "מאווררות" מספיק כדי להתפרש בהתאם למקום ולזמן, כיצד הן מקבלות תוכן? התשובה היא: מתוך החיכוך הממשי.

בהבנה שהמושגים תלויי הקשר, הקדימות בהגדרת המציאות – ובכלל זה הגדרת ה'ניצחון' – חייבת להינתן למי שמעורב ראשו ורובו בחיכוך הממשי בשטח. לאיש התאוריה, המנותק מן החיכוך, אין מפתח לאמירה רצינית על המציאות. הבנה זו מסתכמת בפסוק מתהילים: ״אמת מארץ תצמח״.

כך יש לפרש גם את המאמר ״דרך ארץ קדמה לתורה״. 'דרך ארץ' אינה רק נימוס, אלא החיכוך הממשי בדרכיה של הארץ. כך לומדים בספר הזוהר: הולכים בדרך, פוגשים אדם, שואלים אותו מה יש לו לומר – הכל מתרחש בדרכים, בחיכוך החי, ולא בין כותלי בית המדרש המנותק. מי שמסרב להשתחרר מהמסילה המודרניסטית דומה לאדם זקן המתעקש להישען על מעקה המדרגות, אף שהתברר שהמעקה רעוע ומסוכן. בתחום האנושי, הגדרות אינן יכולות להתקיים ללא מסורת, ללא הקשר ייחודי וללא מאמץ פרשני מתחדש.

זהו השורש של המושגים המשסעים כיום את החברה הישראלית: ״איום קיומי״, ״כבוד אדם״, ״יוקר המחיה״, ״צדק חברתי״, ״אהבת הגר״, ואפילו ״מיהו יהודי״ (שכן יש יותר מדרך אחת לקבוע זאת). אין להם מדד אובייקטיבי אחד.

סיכום: הניצחון כחידה תרבותית וסובייקטיבית

נחזור למושג ה'ניצחון'. הדיון בו צריך להיפתח בחידה: כיצד איראן, שספגה מהלומות צבאיות קשות ונכשלה בכל הממדים הצבאיים, יכולה בכל זאת לצאת ממערכה בתחושת ניצחון? התשובה היא שניצחון הוא תופעה תלויית הקשר תרבותי ורוחני, לא פחות מאשר תוצאה טקטית בשדה הקרב.

במבט כזה, ניתן לשאול מחדש: מי ניצח בשואת יהודי אירופה? בגוף – היהודים נרצחו בהמוניהם; אך ברוח – הרוח היהודית ניצחה, כפי שהוכח בהקמת מדינת ישראל.

נבחן גם את מלחמת יום כיפור (1973): במבט היסטורי-סובייקטיבי מסוים, אנואר סאדאת ניצח בענק. הוא השיג את כל התוצאה שביקש, קיבל את כל השטח, דחף את בגין לתקדים של עקירת יישובים, ולא שילם דבר (שהרי הסכם השלום עליו חתם אינו שווה את הנייר). כמובן שבעיני תנועות כמו "שלום עכשיו", השיפוט הזה ייראה אחרת לגמרי. וזו בדיוק הנקודה: בתחומים החשובים של חיי האדם אין מדדים אובייקטיביים.

בעברית המקראית, ובעיקר אצל חז"ל, אלוהים מכונה ״מקום״. כינוי זה בא ללמדנו כי מנקודת מבט אנושית, הכרת האל היא תמיד לוקאלית (מקומית). כמאמר חז"ל: ״כל שאין דעת הבריות נוחה הימנו, אין דעת המקום נוחה הימנו״. דעת הבריות היא מקומית, סובייקטיבית ואינה אוניברסלית – והיא זו שקובעת כביכול את ״דעת המקום״.

השאיפה לאמיתות, ערכים ומדדים אוניברסליים ואובייקטיביים היא ביטוי מובהק לאשליה המודרניסטית. הדיון אינו רק על מושג ה'ניצחון' לבדו; הוא על מוגבלותו המובנית של ה"מדע" בבואו לחרוץ משפט על תופעותיו של רוח האדם.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג 'ניצחון'.
• הרחבת המושג: 'פרדיגמה'.
• הרחבת המושג: תורת לחימה / תפיסת הפעלה / דוקטרינה.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מגננה והגנה, הצורך להגן בכל הרמות!
• פנחס יחזקאלי: מתקפה והתקפה, צורת קרב אגרסיבית של כוחות חמושים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), פרדיגמה, התנפצות פרדיגמות ואפקט פלאנק, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי: תורת לחימה / תפיסת הפעלה / דוקטרינה, ייצור ידע, 16/3/2021.
• פנחס יחזקאלי (2014), מגננה והגנה, הצורך להגן בכל הרמות! ייצור ידע, 31/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מתקפה והתקפה, צורת קרב אגרסיבית של כוחות חמושים, ייצור ידע, 31/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.