מבוא
בשיחה קודמת ניסינו לבחון את השנאה כמנגנון חברתי מניע בשמאל הישראלי: כיצד היא נוצרת, כלפי מי היא מופנית, ואילו פונקציות היא ממלאת בו. באדיבות אחיה יקירנו והאבאוטיזם שלו, יותר מחצי ממנה גלש לעיסוק בשנאה בימין.
לכן, מתוך הבנה שעשר דקות האלה הן היחידות שבהן אוכל לפרוס תזה אקדמית מסודרת, אעשה כמיטב יכולתי לפני שנגיע לפופוליטיקה.
אחזור ואזכיר כי השנאה הפוליטית איננה המצאה של מחנה אידאולוגי מסוים. היא כוח חברתי עתיק, המשמש לגיבוש זהות קולקטיבית, ליצירת לכידות פנימית, להצדקת מאבק ולעתים גם להפעלת אלימות. וכמו בשמאל, מבחינה היסטורית השנאה בימין לא הייתה רק רגש — אלא מנגנון פוליטי מאורגן.
סקירה חטופה היסטורית
- שורשי השנאה כגורם מניע בימין המודרני היא תגובת הנגד תגובת הנגד לשנאת השמאל במהפכה הצרפתית. הימין המודרני נולד למעשה כתגובת נגד ל־המהפכה הצרפתית. לאחר קריסת הסדר הישן, האצולה, הכנסייה והמלוכנים פיתחו תפיסת עולם שהתבססה על פחד עמוק מהכאוס המהפכני, ולא אוסיף.
- בלאומיות של המאה ה־19, שימשה השנאה כמכשיר לגיבוש האומה. במקרים רבים שימשו היהודים כנשוא שנאה מלכד פנימי.
- הנאציזם הביא לנו את השנאה הביולוגית והגזעית, ולקח אותה לשיאים מטורפים של מוות מתועש.
- לאחר נפילת הנאציזם והפשיזם, הימין המערבי עבר שינוי עמוק. השנאה הביולוגית והגזעית איבדה לגיטימציה ציבורית רחבה, ובמקומה הופיעה שנאה אידאולוגית: אנטי־קומוניזם; והתנגדות לאליטות אינטלקטואליות שתמכו בה.
- הווק הפך את השנאה לתוצאה, של מציאות פוגענית: "אני לא שונא כי אני אדם רע, אני שונא כי המציאות (או האדם שמולי) כל כך פוגענית שהיא לא משאירה לי ברירה".
הציונות והשנאה
- הציונות עצמה לא נוסדה כתנועת שנאה, אולם כבר מראשיתה היא נבנתה גם באמצעות שלילת יריבים, מאבקים פנימיים ולעיתים דמוניזציה של קבוצות מתחרות. במהלך השנים השנאה הפכה, אצל חלק מהמחנות, למנגנון פוליטי מגייס — הן בימין והן בשמאל.
- אם צריך לבחור רגע מכונן להתפתחות השנאה בימין הרי היא רצח חיים ארלוזורוב בשנת 1933. הוא יצר לראשונה תחושה אצל חלקים מן הימין כי השמאל ההגמוני מוכן לבצע דמוניזציה טוטלית ליריביו, ואף להשתמש במנגנוני הכוח הציבוריים כדי לרסק אותם פוליטית ומוסרית. לכן חשיבותו ההיסטורית אינה רק בשאלה "מי רצח", אלא במה שהאירוע עשה לתודעה הפוליטית בישראל.
אלטלנה כרגע מכונן: משל הפיל
- פרשת אלטלנה הייתה רגע מכונן בהתפתחות השנאה הפוליטית בישראל. בעיני הימין הפוליטי, היא הפכה לסמל מכונן של תפיסה עמוקה, שהשמאל ההגמוני, ובראשו דוד בן-גוריון, היה מוכן להשתמש בכוח המדינה כדי לרסק יריבים פוליטיים מבית. לכן אלטלנה איננה רק אירוע היסטורי — אלא טראומה פוליטית מכוננת. רק שאלטלנה מבחינת בן גוריון הייתה מוצדקת. יש מחיר כבד לערעור על ריבונות. דומה שההישג הגדול ביותר של בן גוריון היה הצמדת תחושת הקיפוח לימין, עד כי הוא משותק ואינו מסוגל להבין שבן גוריון התווה דרך גם עבורו. כמו הפיל שקשרו לו חוט לצוואר כשהיה קטן וכשגדל נדמה לו עדיין שיש בכוחו של החוט לעצור אותו.
התפתחות השנאה בקרב החרדים
- השנאה המושרשת בשמאל ל'יהודי הגלותי' גררה שנאה לחרדים וסילוקם מצה"ל. להזכיר שהחרדים התגייסו כולם בירושלים להילחם בירדנים. חלקים רחבים, כולל אנשי "אגודת ישראל", שיתפו פעולה עם המאמץ המלחמתי ואף הקימו חטיבות דתיות (כמו גדודי טוביה). רק "נטורי קרתא" וקהילת "העדה החרדית" – התנגדו בכל תוקף לשיתוף פעולה עם המוסדות הציוניים וסירבו להתגייס או להישמע לצווים, מתוך אי-הכרה במדינה שבדרך. המתח הגיע לשיאו סביב עבודות ביצור שנערכו בשבתות מטעמי פיקוח נפש, דבר שהוביל לעימותים קשים ואלימים ברחובות ירושלים בין אנשי המשטרה הצבאית ו"משמר העם" לבין מפגינים חרדים קיצוניים.
- בשיאם של העימותים הללו, עצרו אנשי המשטרה הצבאית (או אנשי חיל המשמר/משמר העם) שני בחורי ישיבה חרדים קנאים מאנשי ירושלים (המזוהים עם נטורי קרתא), שסירבו להזדהות או להתגייס לעבודות הביצור.
- החיילים ועוצרי הבחורים החליטו לבצע אקט של השפלה מכוונת, ענישה סמלית וניסיון ל"חינוך מחדש" של אותם קנאים: הם ערכו להם מעין "טקס" גזיזת פאות כפוי וגזזו את פאות ראשם.
- מבחינת אנשי היישוב הישן, פגיעה בפאות ובזקן נתפסה כאקט של אנטישמיות מובהקת – הדבר הדהד באופן ישיר את הזוועות וההשפלות שעברו יהודים באירופה רק שנים ספורות קודם לכן מידי הנאצים ועוזריהם. המחשבה שחיילים יהודים עושים זאת ליהודים אחרים בלב ירושלים זעזעה את הקהילה החרדית כולה, עד עומק נשמתה. פרשת גזיזת הפאות של שני הבחורים בתש"ח נותרה עד היום אחד מסיפורי הליבה בנרטיב החרדי-קנאי בירושלים, שממחיש מבחינתם את הסכנה הרוחנית שבמדינה החילונית.
ברית המודרים: השנאה כגורם מאחד בין יוצאי המחתרות למזרחים
- השנאה הזו יצרה ברית מודרים בין הימין למזרחים שחוו אפליית המזרחים במעברות (סאלח שבתי); נזכיר את מחאת הפנתרים השחורים; ופרשת ואדי סאליב;
- עליית מנחם בגין סימלה עבור רבים מהמזרחים לא רק מהפך פוליטי — אלא נקמה היסטורית בממסד הישן.
אוסלו כאבן דרך בשנאה של הציונות הדתית
- עליית ה'יונים' במפלגת העבודה והתהוות 'מחנה השלום' יצרה את שורשי השנאה למתנחלים.
- תהליך הסכמי אוסלו יצר תחושת איום קיומי אצל חלקים מהימין. התפתחה הסתה נגד יצחק רבין – בעידוד השב"כ, שחלקו עוד יתגלה, וששיחק כשחקן פוליטי שגם אז כפי הנראה, 'התפלק לו' כמו ה- 7/10.
נתניהו עושה שימוש בשנאה ככלי עבודה
- נתניהו נכנס לפוליטיקה כנציג האליטה החדשה, אחרי שהדיח את האליטה שאחזה בכוח השלטוני מ- 77. הוא ניסה בתחילה לבנות לעצמו תדמית של 'קנדי ישראלי'. אבל, למרות שהתנגד להסתה נגד רבין, רצח רבין צבע אותו בשמאל כסמל של: פופוליזם מסוכן; הסתה; ולאומנות רגשית. הניצחון בבחירות
- אם אינך יכול להיות ראש ממשלה של כולם מה תעשה? הוא מצא את התשובה אצל ארתור פינקלשטיין: ראש ממשלה, לא צריך שרוב האנשים יבחרו בו. די ב- 23% מהמצביעים, ופחות מ- 17% מבעלי זכות ההצבעה. מה שחשוב הוא שמי שאוהב אותו, יאהב אותו עוד יותר… וכך וכך נתניהו מגבש סביבו את קבוצת התומכים שלו. הוא יוצר גרעין של אנשים שיאהבו אותו. ראינו שזה אחד מכל ששה אנשים במדינה. זה הכל. זה יוביל לבסוף ליצירת גוש הימין והסתמכות על מפלגות הלווין שרואות בו את המועמד האולטימטיבי, וזה יביא לכך שב- 2015 תצא האליטה נגדו במסע ציד. במקום לנסות לרכך את שנאת היריב, הוא עשה בה שימוש לליכוד שורותיו. הוא עשה זאת בממצעות המיתוג השלילי של יריביו כ"שמאלנים", אם משמאל ואפילו אלה שקראו עליו תגר מתוך מתוך מפלגתו:
- אחת הסיסמאות שגיבשו את הימין ונתנו לו משמעות הייתה: "הם מ־פ־ח־ד־י־ם", במערכת הבחירות של הליכוד בשנת 1996, זמן קצר לאחר רצח יצחק רבין.
- זו הייתה אחת הסיסמאות הפוליטיות המשפיעות ביותר בתולדות ישראל, משום שהיא הצליחה לזקק לתוך משפט קצר תחושת עומק שהצטברה במשך עשרות שנים אצל חלקים נרחבים בימין ובישראל השנייה: שהאליטות הוותיקות אינן מפחדות רק מהפסד פוליטי — אלא מפחדות מהעם עצמו ומהשינוי החברתי שהוא מביא. וזה עבד. הוא ניצח את שמעון פרס והוסיף לבנה לכובד השנאה של השמאל נגדו.
מבחינה סוציולוגית, זהו מנגנון מוכר של "רדיקליזציה סימטרית":
- צד אחד מקצין;
- הצד השני מפרש זאת כאיום קיומי;
- ומגיב בהקצנה משלו;
- מה שמצדיק בעיני הצד הראשון הקצנה נוספת.
התפתחות השנאה כגורם מניע ומלכד
שורשי השנאה כגורם מניע בימין המודרני היא תגובת הנגד תגובת הנגד לשנאת השמאל במהפכה הצרפתית. הימין המודרני נולד למעשה כתגובת נגד ל־המהפכה הצרפתית. לאחר קריסת הסדר הישן, האצולה, הכנסייה והמלוכנים פיתחו תפיסת עולם שהתבססה על פחד עמוק מהכאוס המהפכני, ולא אוסיף.
בלאומיות של המאה ה־19, שימשה השנאה כמכשיר לגיבוש האומה. הסוציולוג אמיל דורקהיים הסביר כי חברות מודרניות מחפשות מקורות חדשים ללכידות. במקרים רבים, אויב משותף – פנימי וחיצוני – ממלא פונקציה זו.
במקרים רבים שימשו היהודים כנשוא שנאה מלכד פנימי. האנטישמיות האירופית המסורתית שהייתה בעיקר דתית הוסבה במאה ה־19 לאנטישמיות חדשה — לאומית וגזעית. השלב הקיצוני ביותר בהתפתחות השנאה בימין הופיע בפשיזם ובנאציזם, ולא אוסיף.
לאחר נפילת הפשיזם, הימין המערבי עבר שינוי עמוק. השנאה הביולוגית והגזעית איבדה לגיטימציה ציבורית רחבה, ובמקומה הופיעה שנאה אידאולוגית: אנטי־קומוניזם; והתנגדות לאליטות אינטלקטואליות שתמכו בה.
- פחד מברית המועצות;
- חשש מהתפוררות מוסרית;
בארצות הברית של תקופת המקארתיזם נוצרה אווירה שבה השמאל נתפס כאויב פנימי המאיים על האומה. השנאה כאן הייתה פחות גזעית ויותר תרבותית ופוליטית.
בסוף המאה ה־20 וביתר שאת במאה ה־21 עם עליית הווק וערעור הדמוקרטיות המערביות הופיע גל חדש של ימין נכנה אותו פופוליסטי ולא בלשון גנאי: הצורך להחזיר את הדמוקרטיה לעם, אחרי שנלקחה ממנו.
כאן השנאה מופנית לעתים כלפי:
- מהגרים;
- מוסדות בינלאומיים;
- תקשורת;
- אקדמיה;
- ואליטות ליברליות.
דמויות כמו דונלד טראמפ, ויקטור אורבן ו־מרין לה פן משתמשות לעתים ברטוריקה של "העם האמיתי" מול "האויבים מבפנים".
העידן הדיגיטלי שינה את מבנה השנאה הפוליטית.
אלגוריתמים מעודדים:
- זעם;
- קיטוב;
- תיאוריות קונספירציה;
- ושיח שבטי.
קהילות ימין רדיקלי ברשת משתמשות בממים, הומור שחור ודמוניזציה כדי ליצור זהות קבוצתית. לעיתים הגבול בין סאטירה לשנאה מיטשטש.
הלקח ההיסטורי: השנאה הייתה מרכז אידאולוגי עמוק יותר בנאציזם. אבל, הובילה להרג המוני רחב יותר לאורך זמן בקומוניזם.
התפתחות השנאה כגורם מניע בישראל מאז מיסוד הציונות
מבוא
השנאה הפוליטית והחברתית איננה תופעה חדשה בישראל, ואף לא תופעה ייחודית לה. אולם בחברה הישראלית היא קיבלה עוצמה מיוחדת בשל צירוף נדיר של גורמים:
- סכסוך לאומי מתמשך;
- בניית אומה חדשה;
- הגירה המונית;
- פערים עדתיים;
- מאבקים אידיאולוגיים חריפים;
- ואיום ביטחוני קיומי כמעט רציף.
הציונות עצמה לא נוסדה כתנועת שנאה, אולם כבר מראשיתה היא נבנתה גם באמצעות שלילת יריבים, מאבקים פנימיים ולעיתים דמוניזציה של קבוצות מתחרות. במהלך השנים השנאה הפכה, אצל חלק מהמחנות, למנגנון פוליטי מגייס — הן בימין והן בשמאל.
מבחינה סוציולוגית, זהו מנגנון מוכר של "רדיקליזציה סימטרית":
- צד אחד מקצין;
- הצד השני מפרש זאת כאיום קיומי;
- ומגיב בהקצנה משלו;
- מה שמצדיק בעיני הצד הראשון הקצנה נוספת.
כך נוצרת דינמיקה שבה המחנות מתחילים להידמות זה לזה בשיטות הפעולה, גם אם האידיאולוגיה שלהם שונה.
התפתחות האידיאולוגיה של "שלילת הגלות" הביאה את אחד ממנגנוני השנאה הראשונים בתוך הציונות:
- דחיית "היהודי הגלותי";
- בוז לפסיביות;
- ולעתים אף יחס מתנשא כלפי יהדות מסורתית.
הציוני החדש הוגדר לעתים דרך שלילת הישן:
- החלש;
- הדתי;
- ה"גלותי";
- והלא־יצרני.
אין מדובר עדיין בשנאה פוליטית טוטלית, אך כן במנגנון של דה־לגיטימציה תרבותית.
אם צריך לבחור רגע מכונן להתפתחות השנאה בימין הרי היא רצח חיים ארלוזורוב בשנת 1933 העמיק את השנאה בין המחנות. ההאשמות ההדדיות יצרו תודעת אויב פנימי שנשארה בפוליטיקה הישראלית עד היום.
פרשת פרשת אלטלנה הייתה רגע מכונן בהתפתחות השנאה הפוליטית בישראל.
דוד בן-גוריון ראה ב־האצ"ל איום על ריבונות המדינה שבדרך. מנגד, אנשי האצ"ל ראו בירי על האונייה מעשה של רדיפה פוליטית. בן־גוריון לא הסתפק בהכרעה צבאית; הוא ביקש לעצב הגמוניה תרבותית ופוליטית. במשך שנים רבות:
- הימין הודר ממוקדי כוח;
- לוחמי מחתרות סומנו כקיצוניים;
- והממסד עיצב זיכרון קולקטיבי שבו "המחנה הנכון" הוא תנועת העבודה.
4. השסע העדתי: שנאה מעמדית ותרבותית
המקופחים הללו חברו ליהודי ארצות ערב שקליטתם יצרה בישראל שסע עמוק, שכן, האליטה סרבה לקלוט אותם בתוכה. רבים מהמזרחים חוו:
- השפלה;
- פטרונות;
- הדרה;
- ולעתים גזענות גלויה מצד האליטות האשכנזיות.
אירועים כמו:
- אפליית המזרחים במעברות (סאלח שבתי);
- מחאת הפנתרים השחורים;
- ופרשת ואדי סאליב;
הפכו את תחושת הקיפוח לזהות פוליטית. כאן השנאה הפכה לכוח מניע של מחנה שלם: לא רק התנגדות למדיניות, אלא כזעם מצטבר נגד האליטה ההיסטורית.
עליית מנחם בגין סימלה עבור רבים מהמזרחים לא רק מהפך פוליטי — אלא נקמה היסטורית בממסד הישן.
מלחמת ששת הימים שינתה את החברה הישראלית מן היסוד.
נוצר קיטוב עמוק: בין מחנה ארץ ישראל השלמה; לבין 'מחנה השלום'. בעוד אנשי שמאל ראו במתנחלים סכנה לדמוקרטיה, אנשי ימין ראו בשמאל אליטה מנותקת המוכנה לסכן את ביטחון המדינה על שגיונות שווא.
תהליך הסכמי אוסלו יצר תחושת איום קיומי אצל חלקים מהימין. התפתחה הסתה נגד יצחק רבין – בעידוד השב"כ – כללה:
- דימויים של בוגד;
- השוואות לנאצים;
- וטענות למסירת הארץ לאויב.
רצח יצחק רבין שהאמת עליו – ומעורבות השב"כ בו – לוטה בערפל, היה רגע טראומטי שבו השנאה הפוליטית הפכה לאלימות פוליטית קטלנית, כשהשמאל מדיר את הימין ומנכס לעצמו את הטקסים והאבל.
לאחר הרצח, השמאל פיתח לעתים תפיסה, שלפיה הימין כולו נושא באחריות מוסרית לאקלים שהוביל לרצח. מנגד, בימין התפתחה תחושת דמוניזציה קולקטיבית.
האינתיפאדה השנייה חיזקה מאוד את תחושת חוסר האמון בין המחנות.
בימין:
- השמאל הוצג כ"תמים", "בוגדני" או מנותק מהמציאות;
- התקשורת ובתי המשפט הוצגו כאליטות אנטי־לאומיות.
בשמאל:
- הימין הוצג כלאומני, גזעני וסמכותני;
- המתנחלים תוארו לעיתים כאיום על הדמוקרטיה.
בבבבבבבבבבבב
המערכת הפוליטית החלה להתבסס יותר ויותר על רגשות של:
- פחד;
- כעס;
- ושנאה למחנה היריב.
תקופת בנימין נתניהו העמיקה את הפוליטיקה השבטית. נתניהו עלה לשלטון כנציג האליטה החדשה, אחרי שהדיח את האליטה שאחזה בכוח השלטוני מ- 77, וניסה לבנות לעצמו תדמית של 'קנדי ישראלי'. אבל מצא עצמו נרדף תמיד עי חלקים בתוכה.
עם היבחרו פיתח השמאל נרטיבים כמו:
- נתניהו כאיום על הדמוקרטיה;
- "ביביזם" כתנועה אנטי־ליברלית;
- והשוואות לתהליכים סמכותניים בעולם.
גישתו הייתה לתת לאליטה להתבסס במאחזי כוח מינהליים, בשיטה של 'חיה ותן לחיות', בהנחה שהיא לא תפנה נגדו. הוא טעה. עמד מול מרד צבאי מצד ראשי השירותים, כשניסה להכין תקיפה באיראן, ומרד גלוי אחרי שחזר לשלטון בנובמבר 2022
בחפשו אחר תגובה הולמת נתניהו – בעזרת ארתור פינקלשטיין, שכמו רבים אחרים תרגם את השיטות הבולשביקיות של שנאת האליטה למציאות הדמוקרטית של ימינו – זיהה מוקדם מאוד כי תחושת רדיפה קולקטיבית היא כוח גיוס אדיר, ועשה בו שימוש עשה ידי אמן, והחל לבנות אליטות חלופיות
כך התפתח נרטיב של:
- "ישראל הראשונה" נגד "ישראל השנייה";
- מאבק נגד הדיפ־סטייט;
- מאבק בתקשורת;
- ומאבק באליטות המשפטיות.
כך נוצר מצב שבו שני המחנות אינם רק חולקים על מדיניות — אלא רואים זה בזה סכנה קיומית.
כל זה התפתח כדי מרד גלוי בנובמבר 2022, כשהכנסת הרפורמה המשפטית במקום רפורמה איטית מלמטה הייתה טעות קולוסלית שהבעירה את המדינה, כי היא אפשרה את בגידת האינטלקטואלים שטענו כי מדובר בסוף הדמוקרטיה. בסופו של דבר, רוב אלה שרצו לרחובות לא הבינו ברפורמה כלום ושום דבר אבל סמכו על המומחים, השדרים האקטיביסטיים והפרשנים….
המאבק סביב הרפורמה המשפטית הפך את השנאה למרכיב מרכזי בזהות הפוליטית.
כל שהעמיק המרד כשהאליטה קוראת לעזרתה את ממשל ביידן האו"ם והאיחוד האירופי ונהנית מכספי עמותות ווקיסטיות (למרות אחיה), מאמצת את נרטיב האויב במלחמה ומנסה להוביל לכניעה, הפכה השנאה ההדדית לא רק אמצעי פוליטי — אלא מנגנון זהות עמוק.
מאז ראשית הציונות, השנאה בישראל עברה כמה גלגולים:
- שלילת הגלות;
- מאבק בין זרמים אידיאולוגיים;
- שסע עדתי;
- קיטוב סביב שטחים ושלום;
- פוליטיקה שבטית;
- ומשבר אמון עמוק במוסדות המדינה.
השנאה בישראל איננה רק רגש. היא:
- מנגנון גיוס;
- כלי ליצירת זהות;
- אמצעי לשימור מחנות פוליטיים;
- ולעיתים גם תחליף לדיון ענייני.
הסכנה הגדולה היא שכאשר מחנה פוליטי מפסיק לראות ביריבו יריב לגיטימי — ומתחיל לראות בו אויב קיומי — הדמוקרטיה עצמה נשחקת.
