האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
בפרשת נשא אנו למדים על טקס האורדל, שבו אישה החשודה בניאוף נדרשת לשתות 'מים מאררים' כדי להוכיח את חפותה. טקס זה בוטל ביהדות עוד בתקופת בית שני, אבל הטקס המקביל, המוסלמי – ה"בישעה" (البשعة) – המשפט הבדואי המנהגי להוכחת חפות – עדיין תקף בחברות איסלאמיות רבות.
החיבור בין האיסלאם הרדיקלי לתנועת ה-Woke (הפרוגרסיביזם הקיצוני) במערב הוא אחד הפרדוקסים המרתקים, והמוזרים ביותר, של הפוליטיקה המודרנית. כדי להבין איך הרומן הזה עשוי להסתיים, צריך קודם כל להבין על מה הוא מבוסס, ומדוע הוא מוגדר מראש כקשר עם "תאריך תפוגה".
גיל לימון אינו פועל בחלל ריק, וההתנהלות ה'אפורה' כביכול אינה מקרית. מדובר באסטרטגיה מערכתית המוכרת היטב בתורות המורכבות והניהול המודרני: הנדסת כאוס מנוהל, שמטרתו שיתוק שלטוני.
"מסע ציד"/'פישינג' (Witch Hunt) מצד מערכת אכיפת החוק הוא מצב שבו המטרה אינה חקירת פשע כדי למצוא את האשם, אלא סימון אדם או קבוצה מראש, ולאחר מכן חיפוש אקטיבי ומאולץ של עבירה כדי להפילם. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות 'מסעות הציד' של מערכת האכיפה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
'פרדוקס הדורסנות' הוא השימוש הציני בכלים מוסדיים, כדי לשמר את כוחה של האליטה., דווקא הוא מאיץ את תהליך התחלופה שלה עצמה, כי בכך, היא "חונכת" ומלמדת את יורשיה שליטה אפקטיבית מהי.
טיוח חקירות (Investigative Whitewashing) הוא מונח המתאר פעולה מכוונת שתכליתה להסתיר את האמת, להגן על מעורבים בעבירה או במחדל, ולמנוע חשיפה של כשלים מערכתיים או אישיים. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות 'טיוח חקירות', על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
ח"כ טלי גוטליב הקריבה את עצמה למען מטרה נעלה. אולי היא תשלם מחיר ואולי לא. אבל אי הציות הזה יצית תהליכים בשתי זירות המאבק: יקצר את זמנה של האליטה מחד גיסא, ויהפוך את הליכוד לגוף לוחם למען בוחריו… ממש כמו חברת הכנסת טלי גוטליב!
השימוש – שעשו הבולשביקים בשנאה כמשאב אסטרטגי – הוכיח את עצמו כיעיל להפליא בטווח הקצר: הוא אפשר להם לתפוס את השלטון ולשמור עליו כנגד כל הסיכויים. עם זאת, המחיר לטווח הארוך היה הרסני: השנאה והחשדנות ההדדית לא אפשרו לקיים חיים אזרחיים תקינים, מה שהוביל בסופו של דבר לטיהורים הגדולים של סטלין ולשחיקה מוסרית של המערכת כולה.
ה"ווק" גילה שהשנאה היא מנוע צמיחה פוליטי, אך הוא עלול לגלות שהיא גם כוח שמכלה את הבסיס שעליו הוא עומד, כי כאשר חברה מפסיקה לחפש מכנה משותף ובמקום זאת משקיעה בחימוש רגשי של קבוצות זהות, התוצאה היא שחיקה של האמון הציבורי, משאב שבלעדיו אף קבוצה אינה יכולה להוביל לאורך זמן.
תקשורת אקטיביסטית אינה מבקשת לתווך את המציאות אלא לעצב אותה, תוך שהיא חוברת למסרים פוליטיים מערערים, ומסרבת להכיר בלגיטימיות של המנהיגות הנבחרת. במצבי קיצון – כמו בעת מלחמה – יוצא השבר הזה לאור במלוא עוצמתו, ומקריס את החוזה החברתי של התקשורת עם הציבור. אספנו עבורכם אוסף רביעי של ממים אינטרנטיים על תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם. קריאה מועילה.
