אילון מאסק הביע ביקורת חריפה על הטיוח של רשויות האכיפה בבריטניה בפרשת "כנופיות הפדופילים", מחשש שתתויגנה כאסלאמופוביות. פרשה זו נחשפה בתחילת העשור הקודם, כאשר התברר שכנופיות של גברים, בעיקר ממוצא פקיסטני, ניצלו מינית אלפי ילדות ונערות בערים כמו רוטרהאם ורושדייל. מדובר בשערורייה החמורה ביותר בתולדות בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. אנחנו עדים לתקופה שבה ערוותו של ה-WOKE נחשפת תרתי משמע.
פעם, כשיועמ"ש עשה שימוש במילים "מניעה משפטית" הכוונה היתה למקרים ברורים שבהם הממשלה פועלת בניגוד לחוק. היום אנחנו חיים בעידן פוסט מודרניסטי שבו המשמעות של המילים עוברת מניפולציה פוליטית - בסגנון האהוב על הווקיסטים. תופעה זו קרויה 'מניפולציה סמנטית' או 'הגדרה מחדש של מילים'. היועמ"שית עושה שימוש אינפלציוני במונח "מניעה משפטית" כאשר דה פקטו היא משמשת כשחקנית וטו של הגמוניה שמצויה בחרדה ורוצה לשמר לעצמה את כל מוקדי הכוח שהיא לקחה מהעם ללא כל הסמכה מפורשת ממנו.
נדמה לי שהשופטים נעם סולברג ואלכס שטיין צופים בתכנית הפטריוטים ובקיאים היטב ברזי הויכוח ביני לבין יותם זמרי, שטען כי אין מקצוע כזה, משפט חוקתי!". שימו לב מה כותב השופט סולברג לשופט פוגלמן כנגד הפוליטיקה שהוא מכניס לתוך מקצוע המשפט החוקתי (סעיף 74 לפסק דינו בעניין חוק בן גביר): "המשפט החוקתי – עודנו משפט; על הניתוח החוקתי להישמר, לא לגלוש למחוזות אחרים."
פרשת הדלפת המסמכים מצה"ל וה'טיפול' חסר התקדים בחשודים, מלמדת אותנו שוב, שבישראל - כמו במדינות WOKE מערביות אחרות - נהוגה בגלוי, אכיפה בררנית הזועקת לשמים, תוך שימוש פוליטי גלוי בכלים של התביעה הפלילית. החרדה עמוקה ותחושת הדחיפות בקרב היועצת המשפטית לממשלה והפרקליטות, השב"כ וגורמים במטכ"ל שמאבדים את מוקדי הכוח שלהם ערב כניסת ממשל רפובליקני לתפקידו, יוצרים מצב שבו הגענו ל'מאני טיים', שבו הכל כנראה מותר.
ברור לנו שהפוליטיקה והעמדות הערכיות משפיעות על התוצאה המשפטית, ובעידן של קיטוב פוליטי - במיוחד בעידן שבו בתי המשפט "מגינים על עצמם" מפני ה"פופוליסטים" - אנחנו מוצאים עדויות לכך שנעשות מניפולציות מצד נשיאי בית המשפט העליון בקביעת ההרכבים. פתרון ראוי לשאלת הסיניוריטי, שתכליתה מניעת פוליטיזציה של נשיאות העליון, צריך לפעול לצמצם את הפוליטיזציה באופן שבו נשיא בית המשפט העליון קובע הרכבים. יש להעביר את הסמכות הזו למערכת רנדומנלית לקביעת הרכבים, בדומה לנהוג בחלק ממדינות ארצות הברית.
לאחר שבשנתיים האחרונות הייתי מעורב באופן עמוק גם בניסיון לפתור את המשבר החוקתי ברמה המקצועית, הגעתי למסקנה, שעד שלא נטפל בשורשי החרדה ובגורמים המקטבים, לא נוכל להגיע להסכמות מייצבות. הרושם שלי הוא שבקבוצות הסוציולוגיות שמרכיבות את הימין אפשר למצוא נכונות רבה הרבה יותר להתפשר. הבעיה היא בעיקר אצל האחוס"לים, ולייתר דיוק בחוגים רדיקלים במחנה האחוס"לי, כיוון שיש מעט מאוד אנשים אמיצים שמוכנים לעמוד מול העוצמות האדירות של הגורמים הקיצונים והמקטבים במחנה שלהם.
