האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
תקשורת אקטיביסטית אינה מבקשת לתווך את המציאות אלא לעצב אותה, תוך שהיא חוברת למסרים פוליטיים מערערים, ומסרבת להכיר בלגיטימיות של המנהיגות הנבחרת. במצבי קיצון – כמו בעת מלחמה – יוצא השבר הזה לאור במלוא עוצמתו, ומקריס את החוזה החברתי של התקשורת עם הציבור. אספנו עבורכם אוסף רביעי של ממים אינטרנטיים על תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם. קריאה מועילה.
אין ארוחות חינם, ואם הכללים אינם שווים לכולם, הם חדלים להיות כללים!
מאמר זה בוחן את השנאה כמנגנון חברתי מניע בשמאל הישראלי: כיצד היא נוצרת, כלפי מי היא מופנית, ואילו פונקציות היא ממלאת בו. אם בימין השנאה מוצגת בדר"כ כהכרח קיומי, הרי שבשמאל היא מוצגת כהכרח מוסרי. בשני המקרים, מדובר בכוח מניע מרכזי בעיצוב המציאות הפוליטית.
איך נפטרים מהשיח המעצבן הזה על כשלי הפיקוד? תוקפים דווקא את החיילים על היעדר מוסר, ומדליפים זאת לתקשורת הליבה האקטיביסטית, כי 'פניקה מוסרית' אהובה במיוחד על יועצי השמאל, כי היא תמיד 'עובדת' עלינו…
שתי התופעות – נישואי קטינות ו'הלבנתה' ע"י השמאל העולמי – נפגשות בנקודת מפגש טראגית שבין פגיעה פיזית ואנושית קונקרטית, לבין כשל אינטלקטואלי ומוסרי שמונע את התיקון שלה. אלו שני קטבים של תופעה אחת: הפעולה המזיקה, והמנגנון שמאפשר לה להמשיך להתקיים. זהו אוסף שביעי של חומרים בסוגיה כאובה זו.
אליטיסטים יקרים, זכרו את האמת הפשוטה של הכוח: "כשיש לך קצת, אתה רוצה עוד. כשיש לך עוד, אתה רוצה יותר. וכשאתה מאבד את הכל, אתה מבין שהספיק לך הרבה פחות!"
שופט העליון ח'אלד כבוב נתן לנו המחשה בשידור חי לפער הרלוונטיות שתפסו 'העליונים' מעמם. בדיון בג"ץ על ועדת חקירה ממלכתית, הוא גילה פתאום "שיש הסבורים שבג"ץ נגד המדינה"…
אם יש אדם המסוגל לספק הסבר רציונלי לרצף הטיוחים, שאינו מסתכם בבגידה, נשמח להקשיב. בהיעדר הסבר כזה, נקודת המוצא היא שכל קונספירציה גרועה פחות מהאמת, והטיפול בה יגיע אחרי הבחירות – אם וכאשר ישוב הימין לשלטון.
חרמות פוליטיות ותרבות הביטול אינן נחלתו הבלעדית של מחנה אידאולוגי אחד. הימין, הן בעולם והן בישראל, אימץ כלים אלו מתוך צורך להגן על זהותו, להשיב כוח, ולהתמודד עם אתגרים תרבותיים ופוליטיים. כך משתנים כללי המשחק הפוליטי: במקום שיח דמוקרטי המבוסס על שכנוע, מתפתח שיח המבוסס על סנקציות…
תופעת הביטול וההשתקה של ימינו, היא הסתגלות טכנולוגית של מנגנון עתיק. היא התפתחה מהמרחב המיקרו־חברתי של הילדות, דרך מוסדות העולם העתיק וימי הביניים, ומשטרים טוטליטריים במאה ה־20, ועד לתרבות ה־Woke בעידן הפוסט־מודרני. חרף שינויי ההקשר, מתקיימת רציפות מבנית: מנגנון של סימון חריגה, ודה־לגיטימציה והדרה, המשרתים מבני כוח משתנים.
