האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
"השלום מנוון!". זוהי קביעה פרובוקטיבית לכאורה לאוזן מערבית, אך בעלת יסוד עמוק במחשבה המערכתית. תורת המערכות המורכבות – שצמחה במאה ה־20 מתוך חקר הביולוגיה, הפיזיקה והחברה – מלמדת כי מערכות חיות, חברתיות או מדיניות, מתקיימות בזכות מאבקי עוצמה פנימיים. אלו אינם ביטוי להרס, אלא מנגנון הסתגלות חיוני. כשמערכת מאבדת את המתח הפנימי, היא קופאת, מאבדת גמישות, ומנוונת. במונחים אלה, שלום ארוך מדי אינו סימן לבריאות אלא לאנטרופיה.
תופעה שולית אך מתפתחת במערב: אזרחים אירופים – בעיקר נשים – מגדלים חזירים קטנים כחיות מחמד (למשל "חזירי מיניפיג") והולכים איתם בפומבי, כאמצעי הרתעה נגד הטרדות מצד מהגרים מוסלמים. הרציונל מאחורי ההתנהגות הזאת הוא הרתיעה הדתית, הפחד, הסלידה העמוקה והחשש של המוסלמים מהמגע עם החזירים שנחשבים ע"פ האיסלאם לטמאים. לתופעה הזו יש שם: "התאמה תרבותית אגרסיבית"…
כאשר איסלאמיסטים רדיקלים צועקים "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד", זו לא סתם סיסמה. זוהי איום. זיכרון. הבטחה. ח'ייבר הייתה עיר יהודית בחצי האי ערב. בשנת 628 לספירה, היא נכבשה על ידי מוחמד וחסידיו. התושבים היהודים נהרגו, שועבדו או אולצו לוותר על אדמתם. עבור האיסלאמיסטים, ח'ייבר לא הייתה רק קרב. זוהי תוכנית אב.
אירופה מתקרבת לנקודת שבירה. תנועות איסלאמיסטיות הן סבלניות, מאורגנות ואידאולוגיות. האליטות המערביות מוסחות, מפולגות וחוששות להיקרא בשמות גנאי. קמפיינים של דה-מורליזציה מוודאים שזה יישאר כך. אם אירופה רוצה לשרוד כציוויליזציה חופשית, עליה להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי, לעמוד לצד ישראל, ולהפסיק לטעות בין פיוס למוסר.
עיתונאים בעלי הזדהות פוליטית מובהקת, מעדיפים את מחויבותם הקבוצתית על פני מחויבותם המקצועית כלפי הציבור, דבר המוביל לסטייה מהאתיקה העיתונאית ולהטיית הסיקור. ירון אברהם מייצג לטעמי את התופעה הזו במובהק: מצוין כאיש מקצועי ובעל ידע, אך פעמים רבות התנהלותו מציגה מגבלות הנובעות מהזדהות אידאולוגית עם קבוצת אינטרס מסוימת.
מאז השיג דונלד טראמפ את הסכם החזרת השבויים, אנו עדים לאחד המחזות המבדחים שאירעו לאחרונה במחוזותינו: אנשי מחאה נחפזים למחוק את דברי השיקוצים שכתבו על דונלד טראמפ מאז פתח בקמפיין הבחירות הראשון שלו לנשיאות ארה"ב ב- 2016, כשגולשי הימין מתחרים בהם, מעלים בחזרה את החומרים שמחקו, משווים אותם לדברי התודה המתרפסים הם מעתירים על טראמפ היום, ומתגלגלים מצחוק…
הדיכאון – במובנו הרחב כמצב נפשי של ייאוש, חוסר אונים ואפתיה – שימש ומשמש ככלי רב עוצמה בידי "צורבי תודעה": גורמים אידאולוגיים השואפים לעצב מחדש את החברה והפרט. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות הדיכאון, השלכותיו והשימושים הנעשים בו, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
המרקסיסטים ויורשיהם מתעקשים לראות במלנכוליה מעלה גדולה כי הדיכאון, המרה השחורה והרגשות השליליים בכלל, הם שגורמים למהפכות. כמוהם, הפכו הקפלניסטים את הרגש לכלי עבודה פוליטי בשירות המהפכה השלטונית שהם מנסים לחולל כאן, כביכול בשם הדמוקרטיה.
הווק איננו רק אידאולוגיה חברתית, אלא מבנה דתי חילופי ומערכת מורכבת דינאמית, שבה האמונה מחליפה את הביקורתיות. במקום לעודד דיון פתוח, הוא מכתיב אמונה טוטאלית ב'אמת אחת', מגייס רגשות של אשמה וגאולה, ומעצב יחסי כוח חדשים על בסיס טוהר מוסרי מדומיין. במובן זה, החברה הווקית אינה מתקדמת לעבר חירות מוסרית, אלא חוזרת אחורה אל עולם של אינקוויזיציה חילונית, המתחזקת באמצעות דינאמיקה עצמית של משוב ותגמול.
שניים מהאישים המשמעותיים ביותר בזירה המדינית של ישראל המודרנית – שמעון פרס ובנימין נתניהו – הקיפו עצמם באנשים מבריקים, חדורי תחושת שליחות לאומית. אך בעוד אנשי פרס – 'צברים' בני הארץ – הולידו את הסכמי אוסלו שהובילו לכאוס ביטחוני, העולים החדשים של נתניהו – שנושאים עמם מטען תרבותי זר וגלותי – הביאו לישראל דיפלומטיה שונה, רלוונטית יותר. אבל, האם יש בכך לפתור את בעיותיה המדיניות? את הבידוד שאליו נקלעה ואת אשמת ה'קולוניאליזם'?
