מורכבות בחינוך

אחת הבדיחות העצובות של ימינו הוא הביטוי 'דת של שלום' שבו תויג האיסלטם הקיצוני ע"י פוליטיקטים מערביים בהשפעת תרבות ה'פוליטיקלי קורקט', שבחסותה גדלה המפלצת האיסלאמית למצבה הנוכחי, המאיים להקריס את המערב תחתיו. המאמר מוקדש לביטוי הזה ולמקורותיו.

בשבוע הראשון של אוקטובר 2025 חוותה חברת נטפליקס את הירידה השבועית הגדולה ביותר במנייתה מאז אפריל. זאת, בעקבות קריאה גוברת מצד משתמשים לבטל את המנויים שלהם, במחאה על מה שהוגדר כ"אג'נדה פרו־טרנסג'נדרית ולהט"בית שמופנית לילדים". זהו ביטוי למאבק בין תרבות הווק המשמשת כלי לעיצוב תודעה, לבין התעוררות הנגד, המבקשת להגן על זהות, הורות וגבולות תרבותיים.

גם 'הימין העמוק' וגם 'השמאל העמוק' בישראל, מאמינים בתפיסת המודרניות, שהכל תלוי בנו, והכל בידינו. שתי הגישות מנותקות מהמציאות. המאבק עם האיסלאם והפלסטינים הוא נצחי עד לאחרית הימים. מה שאפשר, הוא – בדיוק כמו שהבין דודבן גוריון – לנצח מלחמה, לסדר סידור זמני של הפוגה, ולהתכונן לסיבוב הלחימה הבא, בדומה לאופן שבו פועלים אויבינו.

בזירה האסלאמית-רדיקלית, ל"צֻמוּד" (صمود) יש משמעויות דתיות, פוליטיות ותרבותיות חזקות. הוא מגלם את הקשר האינטימי בין המוסלמי לאדמה, לא רק כשייכות לאומית, אלא כמצוות דתית וכחלק בלתי נפרד מהג'יהאד. מאמר זה יבחן את מקורות הצומוד, את גלגוליו באידאולוגיה האיסלאמית, ואת השימוש בו בהקשרים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לבנון, עיראק וסוריה.

עוצמה לסוגיה יוצרת מוקדי משיכה המזכירים את פעולתם של מגנטים, כאשר מדינות, קבוצות ואנשים בודדים, נמשכים אל בעלי העוצמה בשל מגוון סיבות, כולל תקווה לרווח אישי, תחושת ביטחון, השפעה פוליטית ואפילו הערצה.