האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מלחמת האחים שלאחר מות שלמה הפכה לעובדה קיימת במשך מאות שנים. היא סיימה את פרק הממלכה המאוחדת ופיצלה את העם העברי לשתי ישויות פוליטיות ונפרדות, לעתים יריבות ולעתים בעלות ברית, עד הסוף הבלתי נמנע.
סיפור יפתח ואפרים מציג שיא מבהיל של ניכור פנימי: אחים שלא רק נלחמים זה בזה על כבוד ומעמד, אלא משתמשים בשוני ניואנסי בלשון כדי לבצע טבח המוני באחיהם.
לטעמי, מלחמת אחים אלימה כבר קיימת, כי שימוש לרעה במערכת האכיפה, כנשק נגד ממשלה נבחרת, הוא מרד אלים, ומרד הוא 'מלחמת אחים'. השאלה היא רק האם תסלים לאש חיה, ואם כן, על ידי מי.
מרגע שפרץ הסרט "נז"א" (נזק אגבי) לחיינו, ומרגע שראינו את יוצריו מתקבלים בתשואות חוזרות וממושכות ובקריאות "תשוחרר פלסטין", וכמו אחרי מקרי בגידה רבים קודמים בשנים האחרונות, חזר ועלה גם המושג 'ערב רב' לסדר היום הציבורי. מהי תופעת הָ"עֵרֶב רַב"? למה היא עולה דווקא בהקשרים כאלה?
במבט על השנה שהסתיימה, חשבון הנפש הישראלי מתקשה להשלים עם זירות המלחמה שנותרו פתוחות. הציפייה לסגירת הזירות מגיעה מציפיית האדם הטבעית להבטחת מציאות חיים יציבה, פטורה מדאגות וחרדות ליום המחר. אבל, ראוי לבחון מתי בכלל הצליחה מדינת ישראל לסגור זירת מלחמה באופן שהבטיח לה יציבות?
בין מדינות צריך לנהוג על פי צדק, מוסר וזכויות אדם. נכון? ממש לא! היחסים הבין־לאומיים אינם מתקיימים בתוך מדינה. אין ריבון עולמי שמסוגל להשליט חוק, אין משטרה עולמית אפקטיבית, ואין בית משפט שמסוגל תמיד לכפות את החלטותיו על המעצמות. זוהי מערכת של תחרות בין ישויות ריבוניות, שבה כוח, אינטרס, הרתעה ויכולת כפייה, ממשיכים להיות מרכיבים מרכזיים. לכן, מי שמוותר על אינטרסים לאומיים משיקולי מוסר, קורס!
השאלה אם בנימין נתניהו הוא מנהיג לגיטימי נשמעת לכאורה פשוטה, אך היא נעשתה בשנים האחרונות כמעט בלתי אפשרית להכרעה בעולם המערבי כולו: השסע הפוליטי נעשה עמוק כל כך, עד שלגיטימיות המנהיג הפכה להיות תלויה בזהותו של מי שמביט בו.
מכיוון שאין לגיטימציה לקיומה של "חילוניות" באיסלאם, מנהיגי ערב אינם יכולים להרשות לעצמם להצטייר כחילוניים. זהו הפרדוקס המרכזי של השליט הערבי המודרני – שבהיעדר יכולת להכפיף את צוויי הדת ל'ריאל פוליטיק' – מערער הסכמים, ויוצר מדרון חלקלק בטווח הארוך למלחמה.
בתורת השרידות (ובביקורת המערכתית הרחבה) של ד"ר אורי מילשטיין, ועדות חקירה הן חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. מילשטיין רואה בוועדות החקירה לסוגיהן מנגנון עיקרי של "התרבות הארגונית הפגומה" בישראל, שתפקידו האמיתי הפוך מתפקידו המוצהר.
ככל שננסה לצנזר, למחוק, לאסור פרסום או להשתיק מידע, נגרום לתוצאה ההפוכה: להעצמתו, להפיכתו לוויראלי ולמשיכת תשומת לב גדולה בהרבה מזו שהייתה ניתנת לו, אלמלא הניסיון לחסום אותו.
