כל ספר קהלת, שכתב שלמה המלך, מלגלג באופן איום על העולם הזה ועל כל פעילות אנושית שמתקיימת בו, ובכל זאת כתבה תורתנו מלכתחילה, שהקב"ה הסתכל על העולם הזה אחרי הבריאה והכריז שהכל טוב. איך זה אפשרי? פה אנחנו מתחברים לסופר אלבר קאמי, הטוען כי האבסורד - התחושה שהחיים חסרי משמעות - הוא אמנם עובדה בסיסית, אך יש להתמודד איתו בעזרת מרד קיומי, שמתרחש כאשר האדם בוחר למצוא משמעות אישית ולחיות על פי ערכיו, למרות אי הוודאות.
שאלו אותי, מהו 'מם אינטרנטי'? אז הנה ההסבר לכולם: זהו סוג של תוכן, לרוב תמונה, סרטון או משפט קצר, שמופץ ברשתות חברתיות ובאתרי אינטרנט בצורה ויראלית. הממים לרוב משקפים רעיונות, אירועים, או תופעות תרבותיות, ומטרתם יכולה להיות בידור, סאטירה, או להעביר מסר חברתי או פוליטי באופן הומוריסטי או חתרני.
הקנאות היא דבקות נחרצת ואובססיבית במטרה, רעיון, או אמונה מסוימת, לעיתים תוך התעלמות מהשלכותיה על החברה או על אנשים אחרים. המושג ההופכי לקנאות הוא סובלנות, שמושגת בעזרת החינוך לתבונה ולפילוסופיה. זהו "האור הטבעי" על פי רנה דקארט. האם נוכל כיום לחדש את הוודאות הזו - המעוגנת במידה רבה באקדמיה - במצבה של האקמיה היום?
תדע כל אם עבריה: זה מתחיל ב- WOKE ומסתיים באסלאם, ומי שאיננו מאמין לי כדאי שיפתח שיח עם הורים יהודיים בארה"ב ובאירופה, ששילמו הון עתק לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך אליטיסטיים, וקיבלו בתמורה ילדים שהתאסלמו ומפרסמים סרטונים ברשתות החברתיות, שבהם הם מלינים בדמעות, שהוריהם "אינם רואים את האור" כמותם, ואינם מוכנים להתאסלם.
תופעת נישואי קטינות (בערבית: "זוואג' אלקסיראת") או נישואי בוסר (בערבית: "זוואג' מובכר") פושה בעולם המוסלמי בעיקר באזורים כפריים ונחשלים כלכלית, ובאזורים של סכסוך וחוסר יציבות, כמו עיראק, סוריה, תימן ואפגניסטן. היא משתנה בהתאם לאזור ולנסיבות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות השונות. ישנם אזורים בעולם שבהם התופעה מצטמצמת ואחרים שבהם היא עדיין נפוצה או אף מתרחבת. זהו אוסף שלישי של חומרים בסוגיה כאובה זו.
הרוח שינתה את כיוונה. את קבלות הפנים החמות למהגרים במערב מחליפה מדיניות אגרסיבית של צמצום הגירה ועידוד מהגרים לעזוב. האם המערב נזכר מאוחר מידי? האם המדיניות תוביל לצמצום הבעיה או שמא תחמיר את התנאים הקיימים ותיצור אתגרים חדשים? רק הזמן יוכל לתת תשובה לשאלה זו.
הביקורת הקשה על חוסר האובייקטיביות של מנחי העימות הנשיאותי, בין טראמפ להאריס, ביטויים כמו 'ערוצי התבהלה' ו'מכונת הרעל' - כל אלה הינם תגובות לשינוי פניה של התקשורת בעשור האחרון. עיתונאים שבעבר נחשבו למתווכים ניטרליים בין הצדדים הפוליטיים, הופכים היום יותר ויותר לשחקנים פוליטיים בפני עצמם. תופעה זו - המכונה תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם - מעלה שאלות קריטיות לגבי עתיד השיח הדמוקרטי, האובייקטיביות העיתונאית, והיכולת לנהל דיון ציבורי פתוח והוגן בעידן החדש.
תקציר: אם המיוחסים יבקשו להיות ישרים עם עצמם ויתבוננו במראה, הם יראו אליטה ריקה מתוכן, שאינה משרתת, שבגדה בעצמה ובעמה למען צרכיה האישיים החומריים. רק שוואקום מתמלא תמיד, ואותם 'בבונים לאומיים' – נשוא הבוז והלעג – שפטורים מתסביכי האשמה המערביים, כבר 'הבשילו' דיים, כדי לקחת מידם את ההגה ולנווט את ספינת המדינה היהודית הציונית הדמורקרטית…
ממה נובעים השסעים שנפערים בחברות המערביות, כולל אצלנו? מדוע נוצרת העויינות הזו בין קבוצות אוכלוסיה, שמבטלת את הסולידריות הלאומית ומאיימת להקריס את המערב מבפנים? במאמר זה אטען, שהבנת השסעים הללו מחייבת הבנה של החיבור בין שתי תיאוריות: האחת היו התיאוריה הסוציולוגית הוותיקה שם 'אנחנו והם', והאחרת היא תיאוריית/פוליטיקת הזהויות.
הדף הזה מביא לכם את האוסף ה- 33 של הכרזות העוסקות ברפורמה המשפטית או בהפיכה המשטרית - הכל ע"פ עיניכם - ובתנועת המחאה שדוהרת הלאה... עיון מועיל ומהנה, ככל שניתן!
