פנחס יחזקאלי: פשיזם ודמוקרטיה, אז והיום

תקציר: במשך המאה העשרים, הניגוד בין דמוקרטיה לפשיזם היה ברור, חד ומוחשי. הדמוקרטיה ייצגה את שלטון החוק, חירויות הפרט, פלורליזם רעיוני וחילופי שלטון בדרכי שלום. הפשיזם, לעומתה, ייצג את הטוטליטריות של המדינה, הכנעת הפרט לקולקטיב, אלימות פוליטית והשתקת כל שמץ של ביקורת. אולם במאה ה-21, אנו עדים לטרנספורמציה מושגית ומבנית עמוקה, ע"י תרבות ה"ווק" (Woke)…

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

במשך המאה העשרים, הניגוד בין דמוקרטיה לפשיזם היה ברור, חד ומוחשי.

אז מה מחבר את שני המושגים המנוגדים הללו בכל זאת? שניהם עברו 'מניפולציה סמנטית' ע"י תרבות ה"ווק" (WOKE) הפרוגרסיבית. תרבות זו – אשר צמחה מתוך תיאוריות ביקורתיות באקדמיה והפכה לכוח הפוליטי והתרבותי הדומיננטי במערב – שינתה לחלוטין את הגדרת המושגים הללו, ותחת מעטפת של "צדק חברתי", העבירה אותם טרנספורמציה מושגית ומבנית עמוקה. בעזרת המניפולציה הסמנטית הזו, עברו דמוקרטיות ליברליות ותיקות תהליך של שחיקה פנימית, והופכו למה שניתן לכנות "רפובליקות ווק" לא-דמוקרטיות.

[לאוסף מאמרים על גסיסת הדמוקרטיה במערב, לחצו כאן]

התגלגלות המושגים: הפיכת הליברליזם על פיו

כדי להבין את ההווה, יש לבחון כיצד השתנו המושגים "דמוקרטיה" ו"פשיזם" במרוצת השנים:

ע"פ התפיסה הקלאסית (המאה ה-20, נמדדו המושגים הללו כך:

הדמוקרטיה נתפסה כשלטון, המבוסס על ריבונות העם, בחירות חופשיות, שלטון החוק והגנה על זכויות הפרט, פלורליזם רעיוני וחילופי שלטון בדרכי שלום. היא הוגדרה על פי פרוצדורה ומהות חופשית: בחירות, חופש ביטוי, ושוויון הזדמנויות בפני החוק (Color-blindness). ההבנה הקלאסית של דמוקרטיה נשענה על שלושה יסודות:

1. ריבונות העם באמצעות בחירות חופשיות;
2. הפרדת רשויות ושלטון החוק;
3. הגנה על חירויות הפרט והמיעוט.

הוגים כדוגמת יוזף שומפטר הגדירו דמוקרטיה בראש ובראשונה כמנגנון מוסדי לבחירת מנהיגים באמצעות תחרות פוליטית (Schumpeter, 1942).

הפשיזם לעומתה, נתפס כאידאולוגיה טוטליטרית המאופיינת בלאומנות קיצונית, עריצות שלטונית פיזית: דיכוי ממשלתי, אלימות פוליטית והשתקת כל שמץ של ביקורת, הכנעת הפרט לקולקטיב, צנזורה ממלכתית, פולחן מנהיג, דיכוי אופוזיציה וביטול מוסדות ליברליים. הוא הפשיזם התגבש באיטליה של בניטו מוסוליני לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכלל כמה מאפיינים מרכזיים:

• פולחן המדינה והמנהיג;
• דחיית הליברליזם והאינדיבידואליזם;
• תפיסת החברה כאורגניזם קולקטיבי;
• נכונות לשימוש באלימות פוליטית;
• שליטה גוברת במוסדות החברה;
• דיכוי התנגדות פוליטית.

היסטוריונים כמו רוברט פקסטון וסטנלי פיין הדגישו כי פשיזם אינו רק "ימין קיצוני", אלא דפוס פוליטי ייחודי המשלב לאומיות מהפכנית עם חתירה לשליטה טוטלית בחברה (Paxton, 2004; Payne, 1995; פקסטון, 2009, ראו תמונת כריכה של הגרסה העברית למטה).

בתפיסה הפוסט-מודרנית וה"ווק" (המאה ה-21) – תחת השפעת הניאו-מרקסיזם והפוסט-סטרוקטורליזם, המושגים הללו נותקו מהגדרתם המוסדית והועתקו לזירת "יחסי הכוחות" והזהויות (גזע, מגדר, נטייה מינית). החירות האינדיבידואלית הוחלפה בחלוקת החברה למדכאים ומדוכאים. הוגי הווק 'שתלו' במחשבה הפוליטית המאוחרת את המושג של: "דמוקרטיה מהותית", שלפיה דמוקרטיה אינה רק הליך בחירות אלא גם מחויבות לערכים מסוימים, כגון שוויון חברתי, הכלה וגיוון, והוא כבר אינו שלטון העם אלא שלטון הפקידים והשופטים ה'נאורים' שיודעים טוב יותר מהעם הנבער מה נכון ומה ראוי.

[לאוסף המאמרים על הפשיזם ה'מקורי', לחצו כאן]

השימוש המניפולטיבי במושגים בתרבות הווק

אידאולוגיית הווק עושה שימוש סמנטי מתוחכם במילים "דמוקרטיה" ו"פשיזם", לא כתיאור של מציאות פוליטית, אלא ככלי נשק רטוריים להשגת הגמוניה:

1. הנדוס המושג "דמוקרטיה": עבור תרבות הווק, דמוקרטיה אינה עוד "שלטון הרוב המגן על זכויות המיעוט". היא אינה מוגדרת עוד רק באמצעות מנגנונים מוסדיים, אלא גם באמצעות מחויבות לערכים תרבותיים וחברתיים מסוימים. המשמעות החדשה של דמוקרטיה היא שוויון בתוצאות (Equity) עבור קבוצות זהות מסוימות [להרחבת המושג 'פוליטיקה של זהויות', לחצו כאן]. אם תוצאות הבחירות, או החלטות הרוב, אינן מקדמות את האג'נדה הפרוגרסיבית, הן מוגדרות כ"אנטי-דמוקרטיות". כלומר, הדמוקרטיה נמדדת אך ורק לפי השורה התחתונה הרעיונית שלה, ולא לפי רצון העם.

2. הנדוס המושג "פשיזם": בשיח הווק, "פשיזם" אינו משטר דיקטטורי של המדינה. הוא הפך לכינוי גנאי כלפי יריבים פוליטיים, ולתיאור כל התנגדות, ולו הקלה ביותר, לדוגמה הפרוגרסיבית:

• תמיכה בגבולות לאומיים? פשיזם.
• הגנה על חופש הביטוי של שמרנים? פשיזם.
• ערעור על תיאוריות מגדריות רדיקליות? פשיזם. באמצעות הרחבת המושג "פשיזם" לכל מרחב רעיוני שאינו ווק, התנועה מייצרת דמוניזציה של היריב הפוליטי ומכשירה את הדרך לדיכויו.

כיום, מושג זה מופנה כלפי:

• תנועות שמרניות;
• מתנגדי הגירה;
• מבקרי פוליטיקת הזהויות;
• תומכי לאומיות אזרחית;
• פוליטיקאים 'פופוליסטיים'.

השימוש בו כה רב, עד כי הוא רוקן ע"י הווק ממשמעותו ההיסטורית, ונהפך לכלי דה-לגיטימציה פוליטי (Eatwell, 2017).

3. הנדוס המושג 'ליברליזם' שעבר גם הוא מניפולציה סמנטית. היום, משמעותו היא בעצם פרוגרסיביות [ראו בהקשר זה את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: בין ליברליזם לפרוגרסיביות: האם המחאה באמת ליברלית?].

[לאוסף המאמרים על מניפולציה סמנטית, היפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה, לחצו כאן]

עלייתן של 'רפובליקות הווק' הלא-דמוקרטיות

הסכנה הגדולה ביותר כיום אינה נעוצה רק בשפה, אלא ביישום המעשי שלה. דמוקרטיות מערביות רבות (בארה"ב, קנדה, ומערב אירופה) הולכות ומאמצות מודל חדש של "רפובליקות ווק". אלו משטרים השומרים על כסות דמוקרטית חיצונית (מתקיימות בהם בחירות), אך מופעלים בהם מנגנוני לחץ חברתיים ומוסדיים, המצמצמים את מרחב הלגיטימיות הפוליטית. מדינות אלה פועלות באופן סמכותני (Authoritarian) ועמוק, לא-דמוקרטי, תוך שימוש לרעה במערכת אכיפת החוק, כדי להשיג צייתנות אזרחית.

מאפייני רפובליקות הווק:

1. תרבות ההשתקה והביטול (Cancel Culture): הענשה חברתית או מקצועית אנשים בשל עמדותיהם.
2. רגולציה של השיח: הרחבת ההגבלות על ביטויים הנתפסים כפוגעניים.
3. כפיפות מוסדות לערכים אידאולוגיים: דרישה מאוניברסיטאות, חברות וגופים ציבוריים לאמץ תפיסות מסוימות בנושאי מגדר, גזע וזהות.
4. דה-לגיטימציה של האופוזיציה: הצגת יריבים פוליטיים לא כטועים, אלא כמסוכנים מוסרית, והפעלת מערכת אכיפת החוק נגדם.

השוואה בין 'רפובליקת ווק' לדמוקרטיה הליברלית הקלאסית

מאפיין	הדמוקרטיה הליברלית הקלאסית	רפובליקת הווק הלא-דמוקרטית
חופש הביטוי	מוחלט, כל עוד אין הבטחה לאלימות פיזית.	מוגבל. מילים נתפסות כ"אלימות" (Violence), המצדיקה השתקה וביטול (Cancel Culture).
מערכת המשפט ואכיפת החוק	עיוורת לצבע וזהות; שוויון מוחלט בפני החוק.	אכיפה בררנית המושפעת מפוליטיקת זהויות (הקלה עם קבוצות "מדוכעות" והחמרה עם "מדכאים").
מוסדות המדינה והחברה	ניטרליים מבחינה אידאולוגית (אקדמיה, צבא, תאגידים).	כפופים לחלוטין למנגנוני DEI (גיוון, שיוויון והכלה) המכתיבים קו רעיוני אחיד.

"רפובליקת הווק" אינה זקוקה לטנקים ברחובות או למשטרה חשאית בסגנון הפשיזם של המאה ה-20. היא משיגה את הציות הציבורי באמצעות טוטליטריות מבוזרת: לחץ חברתי, איום באבדן מקום העבודה, שיימינג ציבורי, וסנקציות כלכליות מצד תאגידי ענק ומערכות פיננסיות.

[לאוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה, לחצו כאן]

המניפולציה הזו מתבצעת בחסות 'בגידת האינטלקטואלים'

על מנת לשמר את הדמוקרטיה ה'אמיתית', היו האינטלקטואלים אמורים להזדעק, לצאת לרחובות ולחשוף בפני הציבור הרחב את המניפולציה המושגית הזו. ללמדו כי הפשיזם אינו מגיע תמיד במגפיים צבאיים; במאה ה-21, הוא עלול להגיע דווקא במסווה של נאורות, מוסר עליון, ובשם "הצדק החברתי".

אולם למרבה האכזבה, בגדו האינטלקטואלים בעמיהם. הווק נולד בחצרם, באקדמיה, והם הראשונים לתת לו לגיטימציה (כפי שנתנו בשעתו לקומוניזם, לפשיזם ה'מקורי' ולנאציזם…).

האירוניה ההיסטורית

האירוניה ההיסטורית הגדולה והפרדוקס הגדול של ימינו היא שתנועת הווק, המציגה את עצמה כלוחמת הראשית ב"פשיזם" וכמגינת "הדמוקרטיה" (ראו הכתבה למטה), אימצה בפועל את הפרקטיקות הפשיסטיות הישנות: דרישה לאחידות מחשבתית, השתקת אופוזיציה, דה-הומניזציה של יריבים פוליטיים וזלזול מוחלט בחירויות הפרט. יתרה מכך, היא – ביחד עם בעלי בריתה מהאיסלאם הקיצוני – אמצו גם גינונים פשיסטיים, כמו למשל: ההצבעה במועל יד…

במה דומה הווק לפשיזם המקורי?

• קונפורמיות אידאולוגית;
• לחץ חברתי להשתקה;
• טשטוש הגבול בין מוסרי לפוליטי;
• נטייה לראות במתנגדים אויבים.

מנגד, קיימים הבדלים משמעותיים:

פשיזם קלאסי	ווק
לאומנות אתנית	פוליטיקת זהויות רב-תרבותית
פולחן המדינה	חשדנות כלפי המדינה המסורתית
מנהיג כריזמטי	רשתות אקטיביסטיות מבוזרות
שימוש ממוסד באלימות	לחץ תרבותי וחברתי
מיליטריזם	דגש על רגישות והכלה

הווקיסטים יטענו שמדובר בשתי תפיסות של דמוקרטיה:

הדמוקרטיה הפרוצדורלית

• בחירות;
• הכרעת רוב;
• חופש ביטוי רחב;
• ניטרליות יחסית של המדינה.

הדמוקרטיה הערכית (המהותית)

• קידום ערכי שוויון;
• הגנה מפני "פגיעה";
• צמצום שיח הנתפס כמסוכן;
• מחויבות לערכים אוניברסליים מסוימים.

השאלה הפוליטית המרכזית היא היכן עובר הגבול בין הגנה על הדמוקרטיה לבין צמצום הפלורליזם בשם ההגנה עליה.

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מניפולציה סמנטית, היפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה, לחצו כאן] [לאוסף מאמרים על גסיסת הדמוקרטיה במערב, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הפשיזם ה'מקורי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה, והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• אוסף המאמרים על מניפולציה סמנטית, היפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: היפוך משמעותן של מילים בשירות המחאה.
• אוסף מאמרים על גסיסת הדמוקרטיה במערב.
• אוסף המאמרים על פשיזם.
• אוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה.
• הרחבת המושג, 'פרדוקס'.
• אוסף המאמרים על ביוש / שיימינג.
• המאמר: ‘פוליטיקה של זהויות’: אסטרטגיה של פירוק חברתי?
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture).
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: בין ליברליזם לפרוגרסיביות: האם המחאה באמת ליברלית?.
• אוסף המאמרים על התודעה, והניסיונות להשפיע עליה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על מניפולציה סמנטית, היפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה, ייצור ידע, 7/6/25.
• פנחס יחזקאלי (2024), היפוך משמעותן של מילים בשירות המחאה, ייצור ידע, 17/6/24.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף מאמרים על גסיסת הדמוקרטיה במערב, ייצור ידע, 12/12/25.
• פנחס יחזקאלי (2022), פשיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 9/11/22.
• רוברט פקסטון (2006), האנטומיה של הפשיזם, תל אביב: ספרח עליית הגג , ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה, ייצור ידע, 9/2/25.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים, ייצור ידע, 12/4/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.
• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס, הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), שיימינג – ביוש: הוקעה פומבית למטרות נקמה, ייצור ידע, 25/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2017), ‘פוליטיקה של זהויות’: אסטרטגיה של פירוק חברתי?, ייצור ידע, 24/8/17.
• פנחס יחזקאלי (2022), תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture), ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2024), בין ליברליזם לפרוגרסיביות: האם המחאה באמת ליברלית? ייצור ידע, 2/6/24.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.

• Eatwell, R. (2017). Fascism: A history. London: Vintage.
• Fukuyama, F. (2022). Liberalism and its discontents. Farrar, Straus and Giroux.
• Haidt, J., & Lukianoff, G. (2018). The coddling of the American mind. Penguin Press.
• Mounk, Y. (2018). The people vs. democracy: Why our freedom is in danger and how to save it. Harvard University Press.
• Paxton, R. O. (2004). The anatomy of fascism. Alfred A. Knopf.
• Payne, S. G. (1995). A history of fascism, 1914–1945. University of Wisconsin Press.
• Schumpeter, J. A. (1942). Capitalism, socialism and democracy. Harper & Brothers.
• Snyder, T. (2017). On tyranny: Twenty lessons from the twentieth century. Tim Duggan Books.
• Talisse, R. B. (2019). Overdoing democracy: Why we must put politics in its place. Oxford University Press.