פנחס יחזקאלי: 'פוליטיקה של זהויות' – אסטרטגיה של פירוק חברתי?

[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי DonkeyHotey לאתר flickr]

[לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא: תקינות פוליטית - פוליטיקלי קורקט, לחצו כאן]

הדף עודכן לאחרונה ב- 20 בפברואר 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

פוליטיקת הזהויות (Identity Politics) היא רעיון נאצל (ולא מעשי, כדרכם של רעיונות נאצלים...), שנקלע למחוזות מטורללים... את התיאור המוצלח ביותר לאבסורד שאליו נקלעו מדינות המערב בעקבות פוליטיקת הזהויות, תרם לטעמי אראל סג"ל (ראו תמונה משמאל למטה) בטורו בשבועי בישראל היום, ישראל השבוע (סג"ל, 2019):

"הזדמן לי לצפות בסרטון ויראלי של נערה נורווגית בשם איילה קריסטין שרוצה להיות סוס.

בסרטון רואים אותה דוהרת בשבילי כפר נורבגי אפור, ומזנקת מעל שולחן פיקניק, כאילו הייתה סוס מכשולים במירוץ באסקוט.

[לכתבה המלאה באתר "INSIDER", לחצו כאן]

בראיון לאתר האינטרנט "INSIDER" סיפרה הסוסה לכאורה, כי מילדותה הייתה מוקסמת מחיות. זה התחיל ברצונה להפוך לכלבה, ורק מאוחר יותר גמלה בה ההחלטה לעבור למחלקת הסוסים... הטרלול הזה אינו מזיק בינתיים. כל עוד אין צורך לפנות אליה ב"דיו" ולמסמר לה פרסות, זכותה המלאה לצהול, לרקוע ולדהור לעבר השקיעה. אני אפילו יכול לדמיין מערבון בכיכובה.

השאלה היא מה יקרה כשאיילה תרצה הכרה של המדינה של המדינה כסוסה. האם אז נגיע לשלב חדש בפוליטיקת הזהויות?

עוד התברר לי שהצעירה אינה היחידה ברשת. יש עוד נערות ונשים שמעדיפות להתנהל בעולם על ארבע כסוסות. אכן, האבולוציה עשתה דרך ארוכה...

[מקור תמונתו של אראל סגל משמאל: פייסבוק]

כידוע - מסכם סג"ל - שאלת האינטליגנציה של בעלי חיים עדיין פתוחה. אבל, שאלת טמטומם של בני האדם נפתרה מזמן, ונותרה נצחית כמו היקום עצמו. ברגע של המפץ הגדול, נברא גם הטמטום..."

העולם המושגי של הרב תרבותיות

פוליטיקה של זהויות או פוליטיקת הזהויות (Identity Politics) היא היא אחד המושגים המשמש את הפרדיגמה של רב תרבותיות.

רב תרבותיות מדגישה את חשיבות הקבלה של זהויות תרבותיות שונות, במיוחד במסגרת של מדינות קולטות הגירה. התפיסה הרב תרבותית מניחה כי האדם יכול להיות שותף בכמה הקשרים ומעגלים של זהויות, ולנוע בחופשיות ביניהם.

[להרחבת המושג: 'פרדיגמה', לחצו כאן] [ראו מושג קרוב, 'רב תרבותיות']

הדרך ליישום רב תרבותיות מכונה פוליטיקה של זהויות או פוליטיקת הזהויות (Identity Politics):  פרדיגמת חשיבה, המדגישה את זכויותיהם הלגיטימיות של המיעוטים לשמר את ייחודם ואת שונותם. היא מדגישה כבוד לשוני ולהבדלים, ומאפשרת לקבוצות מיעוט - אתניות, מיניות או אחרות - לתבוע לעצמן את הזכות לאוטונומיה תרבותית מול קבוצת הרוב בחברה.

פוליטיקה של זהויות עושה שימוש להשגת מטרותיה בתקינות פוליטית או פוליטיקלי קורקט (Politically correct או political correctness) שבאה למנוע שימוש בביטויים שיש בהם, למעשה או רק לכאורה, אפליה, גזענות, או פגיעה ברגשות של אוכלוסיות מסוימות. כל ביטוי הטומן בחובו טענה גלויה או סמויה, במכוון או בשוגג, בדבר הבדלים בין בני אדם באופן שעלול להיות מובן כפוגעני כלפיהם אינו תקין פוליטית.

מידת היכולת לתקשר ולהשתלב בחברה רב תרבותית מכונה כשירות תרבותית. זוהי היכולת של מערכות (ארגונים) ופרטים להתאים עצמם בצורה חיובית ויעילה לפעולה עם זהויות ותרבויות מגוונות. יכולת זו מתייחסת למתן שירות, משאבי אנוש במערכת וכו’.

[להרחבת המושג: תקינות פוליטית או פוליטיקלי קורקט, לחצו כאן] [ראו מושג קרוב, 'כשירות תרבותית']

 

פוליטיקה של זהויות הייתה בעשורים האחרונים 'הבון טון' של מדינות המערב כחלק ממדיניות הרב תרבותיות שאימצו.

אבל, לאחר גלי ההגירה של העשור האחרון, רבים רואים בה את ה'סרטן שמאיים להקריס את אירופה'.

הסופר, העיתונאי והפרשן הפוליטי, דאגלס קיר מאריי (Douglas Kear Murray), טוען בספרו: המוות המוזר של אירופה (The Strange Death of Europe: Immigration, Identity, Islam; ראו תמונת כריכה משמאל) כי "רעיון הרב תרבותיותפוליטיקת הזהויות בתוכו) התכוון לאחד אנשים תחת מטרייה לאומית אחת. אולם, הוא השיג את ההיפך הגמור:

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: המוות המוזר של אירופה לדאגלס מאריי. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

במקום להוביל לזהות מאוחדת, הובילה הרב תרבותיות לפיצול זהויות; ובמקום להפוך את החברה לעיוורת צבעים או עיוורת זהויות, היא נעשית לפתע כזו, שבה הזהות והצבע הם חזות הכל! (מארי, 2019, ע' 269).

למושג השנוי במחלוקת הזה, פוליטיקה של זהויות, מוקדש המאמר.

[להרחבת המושג: 'רב תרבותיות', לחצו כאן]

 פרדיגמת חשיבה, המדגישה את זכויותיהם הלגיטימיות של המיעוטים לשמר את ייחודם ואת שונותם. היא מדגישה כבוד לשוני ולהבדלים, ומאפשרת לקבוצות מיעוט - אתניות, מיניות או אחרות - לתבוע לעצמן את הזכות לאוטונומיה תרבותית מול קבוצת הרוב בחברה (אנציקלופדיה של הרעיונות: פוליטיקה של זהויות).

מטרתה לקדם את האינטרסים של קבוצות אלו או של חלקן; ולשנות, הן את האופן שבו המרכז מתייחס לקבוצות הנמצאות בשוליים, והן את התפיסה העצמית של חברי אותן קבוצות (חשבו על מצעד הגאווה, למשל). זאת, מתוך נקודת מוצא שצדק חברתי אמתי כולל גם נוכחות במרחב הציבורי והכרה בהיסטוריה ובחוויות החיים של קבוצות השוליים (סיטבון, 2015).

[בתמונה: הנשיא האמריקני לשעבר, ברק אובמה, הוא מייצג בולט של פרדיגמת חשיבה זו; תמונה חופשית שהועלתה על ידי David לאתר flickr]

על פי פרדיגמה זו, פוליטיקה של זהויות מבקשת להצביע על כך, שפעולות פוליטיות וחברתיות הנחזות להיות אוניברסליות, כגון פעולות הקשורות ללאומיות או לאזרחות, משרתות או כפופות להגיון של הקבוצות הדומיננטיות בחברה. הגיון אשר לא תמיד עולה בקנה אחד עם האינטרסים של הקבוצות הלא דומיננטיות ועלול לדכאן. הדיכוי עצמו יוצר קטגוריות חברתיות חדשות (למשל, בישראל, מזרחיות) ותגובת נגד במסגרת הפוליטיקה של הזהויות (למשל, הקשת הדמוקרטית המזרחית) (ויקיפדיה: פוליטיקה של זהויות).

ראשיתה של פרדיגמה זו בארצות הברית, בשנות השבעים של המאה העשרים. מאז, היא הפכה להיות המובילה במדינות המערב, והשתלטה, הן על השיח הפוליטי והן על מוסדות האקדמיה, בעיקר בפקולטות למדעי המדינה. היא תוצר של הרב תרבותיות ושל הניאו-ליברליזם. נעשה בה שימוש בתחום הקליטה של קבוצות הגירה - גם בישראל וגם בארצות המערב - וגם בניסיונות של קבוצות מיעוט וותיקות בתוך החברה לצבור עוצמה - במסגרת מאבק העוצמה, המתקיים דרך קבע, בין מרכיבי המערכת - ביחס לקבוצות הרוב, ולהשליט את האג'נדה שלהן.

כיוון ש'אין ארוחות חינם', הבולטות של כל קהילה היא בעצם מתן דגש לכל הקהילות חוץ מקהילת הרוב! וההתחשבות באינטרסים של כל קהילה על חשבון הלאום, המדינה ומה שמכונה "הטוב הכללי" של תושביה. החברה מתפרקת, למעשה, לחברות מקבילות, לעתים לעומתיות; ולגטאות של מהגרים שמסרבים להתמזג עם קהילת הרוב.

לכן, מבקריה רואים בה - במידה רבה של צדק, על פי המתרחש, למשל, באירופה - אסטרטגיה של פירוק חברתי: שימוש בזהויות של מיעוטים מדוכאים ככלי נשק לפירוק 'זהויות הגמוניות' של הרוב הלאומי המדכא (ויקיפדיה: פוליטיקה של זהויות).

[להרחבת המושג: 'עוצמה', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'מאבק העוצמה במערכת מורכבת', לחצו כאן]

[להרחבת המושג: 'פרדיגמה', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם', לחצו כאן]

ההיפך מפרדיגמת כור ההיתוך

היפוכה של פוליטיקת הזהויות היא פרדיגמת כור ההיתוך: ביטוי מטאפורי לתהליך שינוי בו חברות הטרוגניות המורכבות אנשים מרקעים תרבותיים, חברתיים, אתניים ודתיים שונים הופכות יותר הומוגניות על ידי חיים זה לצד זה ואימוץ מאפיינים תרבותיים שונים.

המדינה המובילה היום: קנדה

המדינה המזוהה ביותר היום עם פוליטיקת הזהויות היא קנדה: ממשלתו של ראש ממשלתה הנוכחי ג'סטין פייר ג'יימס טרוּדוֹ (Justin Pierre James Trudeau) מורכבת מפסיפס של מיעוטים מוחלשים, ופוליטיקת הזהויות היא מרכיב דומיננטי בשיח הציבורי והפוליטי במדינה זו.

[למאמר: 'כור היתוך': הפרדיגמה שייצרה את הישראלי החדש…, לחצו כאן]

[בתמונה: ג'סטין טרודו. ראש ממשלת קנדה, והנביא החדש של פוליטיקת הזהויות במדינות המערב. מקור התמונה: פייסבוק]

השורשים: רגשות אשם במערב ותגובת נגד לקולוניאליזם

מערכות מורכבות נוטות למהפכי עוצמה, ופרדיגמות שהיו דומיננטיות לאורך מאוד שנים מאבדות את הרלוונטיות שלהן לפרדיגמות הפוכות, שהתהווו לאורך זמן.

פוליטיקה של זהויות היא תגובת נגד לקולוניאליזם, ולזלזול המתמשך של בני תרבות המערב בתרבות ה'ילידים'. היא גורסת כי לכל קבוצה האמת שלה, הנרטיב הלאומי והתרבותי שלה, שנדרס ברגל גסה על ידי קולוניאליזם תרבותי של המערב; וכי המערב אמור לכפות על עצמו גיוון תרבותי ולשאת את תוצאות ההגירה ההמונית כחלק מכפרתו על עוולות העבר.

אבל מהפכי עוצמה הם תהליך שאיננו עוצר. הפרדיגמה הזו עצמה מייצרת היום את הפרדיגמות שהופכות אותה - כבר עתה - ללא רלוונטית: היא מצויה, כיום, במתקפה מצד קבוצות אוכלוסייה רבות במדינות המערב; שחשות סכנה, לנוכח השימוש לרעה שעושים בה קבוצות מהגרים מוסלמים, כדי להשליט את תרבותם על הקבוצות הילידות.

[להרחבת המושג: 'מערכת מורכבת', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'מהפך עוצמה', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'התהוות', לחצו כאן]

[בתמונה: פקידים קולוניאליים צרפתים ומקומיים... פוליטיקה של זהויות נוצרה כתגובת נגד לקולוניאליזם. התמונה היא נחלת הכלל]

מתי גישה זו אפקטיבית?

פוליטיקת הזהויות יכולה 'לעבוד' בשני תנאים מצטברים:

  1. כאשר לתרבות של הקבוצה החדשה יש יתרונות יחסיים ביחס לתרבות הדומיננטית, להיקלטות מוצלחת בחברה (למשל, תרבות טכנולוגית מפותחת).
  2. כאשר עוצמתה של הקבוצה הנקלטת גדולה יחסית, ביחס למרכיבים השונים של הקבוצה הקולטת.

כך למשל, הגעת מיליון יהודים ממוצא רוסי (כמות העולים היוותה חלק ממרכיב העוצמה שלהם, כמו גם הרקע הטכנולוגי המתקדם) אפשרו שימור של התרבות הרוסית שהביאה להיטמעות העולים תוך פרק זמן קצר יחסית באוכלוסייה ובהנהגה, ובהשפעה משמעותית של תרבות הנקלטים על תרבות הקולטים. 

דוגמה הפוכה היא הקליטה של עולי אתיופיה. לקבוצה הזו נדרשת גישה של כור היתוך, שהיא אולי קשה ואכזרית לדור הראשון של העולים, אולם פורצת את הדרך בפני בניהם לצמצום מהיר של פערים, ולהיקלטות מהירה בחברה. שימוש בפוליטיקה של זהויות לקליטת העולים האתיופים גרמה בהכרח להתמשכות תהליך צמצום הפערים, והתוצאות בהתאם! 

הפרדוקס של פוליטיקת הזהויות

בעצם האימוץ של פוליטיקת הזהויות על ידי קבוצת הרוב, טמון פרדוקס: הוא מנוגד לחוקים הבסיסיים של מערכות מורכבות. קבוצה הגוזרת על עצמה ויתור על עוצמה, יכולה להגיע לכדי התאבדות, ומדרדרת את החברה שלה, בטווח הארוך, לכאוס.

דוגמה למחוללי כאוס בחברה המערבית - בעקבות אימוץ פעולות המביאות לוויתור על עוצמה - הוא מה שמתרחש בעקבות אימוץ של מושגים כמו התקינות הפוליטית (הפוליטיקלי קורקט)

[להרחבת המושג 'אפקטיביות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'פרדוקס', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'תקינות פוליטית' (פוליטיקלי קורקט), לחצו כאן]

ספר הממחיש את עוצמת ההתנגדות המתהווה לפוליטיקת הזהויות, הוא ספרו של מרק לילה (Mark Lilla) אחרי עידן פוליטיקת הזהויות (The Once and Future Liberal: After Identity Politics; ראו תמונת כריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של פרופ' מרק ליילה, The Once and Future Liberal: After Identity Politics. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה זו שימוש הוגן]

לילה - פרופסור להיסטוריה של הרעיונות - קושר את ניצחונו של נשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ בבחירות להתמכרות של המפלגה הדמוקרטית האמריקנית לפוליטיקת הזהויות, שפגעה ביכולת המפלגה הדמוקרטית לפנות אל המצוקות של כלל האזרחים האמריקנים. היום, הגלגל התהפך ופוליטיקת הזהויות חזרה בכוחות מחודשים...

ההתמקדות הזו באה על חשבון הצגת חזון חיובי, או אפילו תוכנית כלכלית, לכלל האזרחים האמריקנים. המפלגה הדמוקרטית פגעה כך ביכולת השכנוע שלה, וגרוע מכך, היא עוררה תגובת נגד מצד הרוב הלבן, שתהה, למה מדברים כל הזמן על דאגה לקהילות המיעוט ולא עליו (רוז, 2017).

גם נוצרים אמריקנים מתונים וסובלניים התקוממו נגד מפלגה שמדברת רק על “קבלת האחר” ומתעלמת לחלוטין מאמונותיהם ומצוקותיהם שלהם (רוז, 2017). דוגמה מצוינת לכך נתנה הילארי קלינטון, שבמסע הבחירות שלה נמנעה מלדבר על מצוקותיהם של עובדי התעשייה או רגישויותיהן של קהילות נוצריות (רוז, 2017).

ליילה טוען, שאפילו קהילות המיעוט עצמן לא התפעלו יותר מדי מפוליטיקת הזהויות: אחוזים ניכרים מהם אף הצביעו לטראמפ, יותר מאשר לשני קודמיו הרפובליקניים, שהתמודדו בבחירות לנשיאות. הסיבה לכך - לדעת ליילה - הייתה, שטראמפ הדגיש במסריו ובנאומיו בעיקר את העתיד הכלכלי והביטחוני המשותף של כל אזרחי ארצות-הברית, וזה עבד. כך שהניצחון של טראמפ עשוי ללמד אותנו שחרדות כלכליות ופחד מפשע גוברים על מימוש זהותני (רוז, 2017).

[למאמר רחב של אהרן רוז באתר 'מידה', העוסק בטיעוניו של פרופ ליילה, לחצו כאן]

לפניכם סרטון יו טיוב שבו מדבר פרופ' ליילה על ספרו:

קנדה: הדוגמה הבולטת של תהליכי הגלישה לכאוס

מטבע הדברים, הגילויים הקיצוניים ביותו - והבעייתיים ביותר - של פוליטיקת הזהויות, יימצאו בקנדה, שבה הפכה פרדיגמה זו למובילה. כותבת על כך עירית לינור (ראו תמונה משמאל) בהקדמה להוצאה העברית של ספרו של ג'ורדן פיטרסון, "12 כללים לחיים" (ראו תמונת כריכה משמאל למטה).

[מקור תמונתה של עירית לינור משמאל: פייסבוק]

 "קנדה אימצה ביתר שאת תקינות פוליטית יחד עם רגישות רבה יותר לכל צורה של אפליה או ביטויי שנאה. כך נוצרה הצעת חוק, שתיקנה את החוק הקיים נגד אפליה, הוסיפה לו סעיפים שנוגעים לזהות מגדרית ואפליה מגדרית, והרחיבה את האיסור על שימוש ב"ביטויי שנאה" — מתוך כוונה להוציא אותם מחוץ לטווח של חופש הביטוי, אחד מאדני היסוד של החברה המערבית (לינור, 2018, עמ' 15-7).

אחד מביטויי השנאה שהציעו המחוקקים להוסיף לרשימה האסורה הוא סירוב להשתמש בכינויי גוף על פי בחירתו של מי שאינו מגדיר את עצמו “לפי מינו הביולוגי. אם גבר שמזדהה כאישה ידרוש ממך לפנות אליו כאל "היא" או "הם", עליך למלא אחר דרישתו. ולא, הפנייה בלשון זכר אל גבר, שמזדהה כאישה, עלולה להפוך לעבירה שעונש בצידה. הצעת החוק הזו נרשמה תחת הסימן הצעה C-16!  (לינור, 2018, עמ 9-8).

[להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'פרדיגמה', לחצו כאן]

ההצעה הכעיסה והדאיגה את ג’ורדן פיטרסון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו. בספטמבר 2016, לאחר שקרא את הצעת החוק, העלה פיטרסון סרטון ליו טיוב, שכותרתו, "פחד והחוק". הטיעונים שהעלה נגד החוק בפרט, ונגד התקינות הפוליטית באקדמיה בכלל, זיכו אותו במאות אלפי צפיות, ובפרסום עצום. פיטרסון טען, שהשיח שמייצרת פוליטיקת הזהויות מבולגן וכפיה של שיח כזה על הציבור הוא הזוי. ניסיון לכפיה כזו נעשה בשלטון הקומוניסטי, ותוצאותיו היו הרות אסון (לינור, 2018, עמ 10-9).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של ג'ורדן פיטרסון, "12 כללים לחיים", שראה אור ב- 2018 בהוצאת שיבולת]

"אני מאמין שהערותיי על מושגים אלה הן כבר בלתי חוקיות על פי החוק הזה, ובפוטנציה הם ביטויי שנאה" - כתב פיטרסון - "אבל אני חושב שצריך לתהות על החוק הזה, ואם מישהו צריך להיכנס להיכלא על התהייה הזאת — אז אכנס לכלא. "אני חושב שהצעת החוק היא אווילית, הניסוח מגוחך, אין לה ביסוס מדעי, היא מונעת מאידאולוגיה. היא מפלגת, מסוכנת, גורמת לתוהו ובוהו, והיא מבלבלת. ואין בה שום תועלת. ועל כל אדם אחד ששינוי החקיקה הזה ישחרר אותו מדיכוי — הוא יבלבל באופן קטלני מאות אחרים. ואני אומר זאת כמטפל קליני עם קצת ניסיון בתחום הזה. "אני צופה שסטודנט או קולגה יתעקש שאקרא להם בשמות ניטרליים מבחינה מגדרית, או לא נכונים. "היא" או "הוא" או "הם" או "ZE" או "ZI". אני לא מתכוון לעשות את זה. ממש לא. אני חושב שזה מניפולטיבי ואני לא מכיר בזכותו של אדם אחד לקבוע בעבורי באיזה כינוי גוף אקרא לו. זוהי כפייה של דיבור ואני מסרב לעשות זאת. על פי החוק ההחלטה שלי אינה חוקית ואולי מבוססת על שנאה. אולי זה נכון, אבל אין בכוונתי לציית. אני סבור שהכינויים הללו נובעים ממניעים פוליטיים. מניעים פוליטיים של השמאל הקיצוני. וכשאני משתמש בכינויים הללו הופכים אותי לכלי של המניעים הללו, ואני מעדיף להיות הכלי של המניעים שלי ולנסח אותם בשפה שלי כמיטב יכולתי”..." (לינור, 2018, עמ 19-18).

[לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן]

בישראל זה עובד פחות...

בבחירות 2015 רשמה מפלגת ש"ס ירידה משמעותית בסקרים, והיה חשש שלא תעבור את אחוז החסימה. בצר לו, פנה אריה דרעי למה שעבד כל כך טוב במדינות המערב בשנים האחרונות: לפוליטיקת הזהויות. הוא עבר לקמפיין עדתי-חזיתי, תחת הכותרת: "מזרחי מצביע למזרחי".

[בתמונה: כרזת בחירות של ש"ס מ- 2015]

התוצאה: היא עברה את אחוז החסימה, והשיגה 7 מנדטים בלבד בכנסת (זהו השפל הגדול ביותר מאז מאז שנת 1992. השיא היה ב- 1999 עת השיגה 17 מנדטים).

מסתבר שפוליטיקת הזהויות לא כל כך עובדת אצלנו... בבחירות 2019 דיברה ש"ס על "מדינה עם נשמה" ודבקה במר"ן. זה עבד הרבה יותר טוב...

[למאמרו של ד"ר רועי צזנה בהקשר זה: הצד הבעייתי של ‘פוליטיקת הזהויות’, לחצו כאן]

[לאסופת המאמרים בסוגיית משבר קליטת יהודי אתיופיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא: תקינות פוליטית - פוליטיקלי קורקט, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

   

7 thoughts on “פנחס יחזקאלי: 'פוליטיקה של זהויות' – אסטרטגיה של פירוק חברתי?

  1. Pingback: תקינות פוליטית באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. Pingback: דניאל ראם: אז איך מתמודדים עם בעיית גניבת הקולות בבחירות? - ייצור ידע

  3. Pingback: דניאל ראם: למה גונבים לנו את הדמוקרטיה? - ייצור ידע

  4. Pingback: רועי צזנה: הצד הבעייתי של 'פוליטיקת הזהויות' - ייצור ידע

  5. התייחסות לקולוניאליזם לא כמופע מעמדי אלא כמופע תרבותי הוא מלכתחילה מבית המדרש התרבותי אותו ניתן לחבר לתפיסה המעמדית של מקס וובר.
    וכך יוצא שהריאקציה לכאורה בדמות פוליטיקה הזהויות משמרת את ההגיון התרבותי על פני התמקדות בשאלות של מעמד.
    קולוניאליזם מבית מדרשו של אדוארד סעיד הוא פוליטיקה הזהויות. לכן מדובר באותה תופעה עצמה ולא בריאקציה.
    פוליטיקה הזהויות משמרת את הדיכוי המעמדי ומאפשרת אוורור של הדיכוי המעמדי במקומות חסרי הקשר כלכלי!

  6. Pingback: גדר גבוהה עושה שכנים טובים? - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.