פנחס יחזקאלי: בין ליברליזם לפרוגרסיביות: האם המחאה באמת ליברלית?

תקציר: הפרוגרסיביים, בתבונה רבה, ביצעו מניפולציה סמנטית (תהליך של שינוי מכוון במשמעותן של מילים למטרות של 'צריבת תודעה') וסיפחו אליהם, בכוונת מכוון, את המושג 'ליברלים', זאת כדי שהציבור יזהה אותם עם הדמוקרטיה הליברלית בעוד שהם פועלים באינטנסיביות להחריבה. יתרה מכך, הצגתם כ'ליברלים' מקלה עליהם להטמיע מניפולציה סמנטית נוספת של זיהוי הימין כ'פשיסטים' וכ'נאצים'. והימין נפל בפח, ומכנה גם הוא את הפרוגרסיביים: 'ליברלים'…

עודכן ב- 17 באפריל 2026

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר ראשון מתוך שלושה, על ההבדלים שבין הפרוגרס לליברליזם. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: הסובלנות המבחינה' של ה- WOKE, כמענה ל'סובלנות הדכאנית' של הליברליזם.
• משה כהן אליה: למה הווק רצח את צ'רלי קירק?

זהו מאמר שני מתוך שניים בסדרת המאמרים 'מה בין…'. למאמר הקודם:

• פנחס יחזקאלי: מה בין דמוקרטיה לליברליזם?

*  *  *

אחת מהונאות התודעה המוצלחות ביותר של הווק!

"התרחק מליברלים" – אומר מם המחאה האינטרנטי של פעילי הימין במערב, המוצג בראש המאמר – הם מתנהגים כקרבנות, בגין בעיות, שהם עצמם יצרו!"… ליברלים? למה ליברלים? יוצר הווק מתכוון כמובן לווק (WOKE) הפרוגרסיבי, אבל הוא נפל קרבן לאחת מהונאות התודעה המוצלחות ביותר של הווק. שהרי, בין הפרוגרס לליברליזם קיימים הבדלים תהומיים, פילוסופיים, היסטוריים ואידאולוגיים.

בעוד שהליברליזם מחובר לדמוקרטיה ומקדם ערכים של חירות במגבלות החוק ושוויון הזדמנויות במידת האפשר, הפרוגרסיביות החדשה – במימד המעשי שלה – רחוקה מאוד מחירות וגם משוויון, למרות שהיא עושה שימוש רבה במושגים הללו, אבל נותנת להם משמעות שונה. היא מקדמת חלוקת עוצמה מחודשת בחברה, וחשיבה קבוצתית – חשיבת יחד עדרית, עם סנקציות כבדות למעזים לסטות ממנה.

הפרוגרסיביים, בתבונה רבה, ביצעו מניפולציה סמנטית (תהליך של שינוי מכוון במשמעותן של מילים למטרות של 'צריבת תודעה') וסיפחו אליהם, בכוונת מכוון, את המושג 'ליברלים', זאת כדי שהציבור יזהה אותם עם הדמוקרטיה הליברלית בעוד שהם פועלים באינטנסיביות להחריבה. יתרה מכך, הצגתם כ'ליברלים' מקלה עליהם להטמיע מניפולציה סמנטית נוספת של זיהוי הימין כ'פשיסטים' וכ'נאצים'. והימין נפל בפח, ומכנה גם הוא את הפרוגרסיביים: 'ליברלים'…

הליברליזם מחובר לדמוקרטיה. הוא מקדם היסטורית ממשל דמוקרטי, זכויות הפרט ושלטון החוק, מדגיש חירויות אישיות, חירויות אזרחיות ואוטונומיה אינדיבידואלית בגבולות החוק. הוא תומך ברעיון של שוויון הזדמנויות, ומבטיח להשתדל – לפחות לכאורה – שלכל אחד יהיה סיכוי הוגן להצליח בהתבסס על יכולותיו ומאמציו.

וכדאי להדגיש: הווק מנוגד לחלוטין לכל תפיסה ליברלית. בפרוגרס העולמי – וגם בתנועת המחאה שלנו – שולט 'שלטון העדר', וכל חריגה מדף המסרים מטופלת באגרסיביות רבה… המשפט המזוהה ביותר עם הליברליזם הוא: "אינני מסכים למילה מדבריך, אבל אני מוכל למות על זכותך להשמיע אותם. והווק? לא רק שאינו סובל דעות אחרות, הוא גם מעניש בהשתקה בחרם, ואף במעצר, משפט ומאסר (ראו למשל את המתרחש בבריטניה) את המשמיעים אותם.

בעוד שהליברליזם הקלאסי מקדש את הפרט ואת חופש הביטוי כערך עליון, ה'ווק' מקדש את הקבוצה ואת הנרטיב הזהותי. עבור הליברל, הוויכוח הוא הכלי לבירור האמת; עבור איש ה'ווק', הוויכוח הוא כלי דיכוי שיש למגר. בכך, תחת כסות של "נאורות" ו"צדק חברתי", הצליחה התנועה הזו להקים מנגנון דורסני שאינו חותר לשוויון הזדמנויות, אלא לכפיית אחידות מחשבתית, תוך שהוא מחריב את היסודות הדמוקרטיים שעליהם הוא מתיימר להגן.

[להרחבה על 'מניפולציה סמנטית: היפוך משמעותן של מילים בשירות הפרוגרס והמחאה, לחצו כאן]

גם אצלנו מתייגת עצמה האליטה כ'ליברלית'

האליטה הישראלית עושה שימוש נרחב במושג "ליברליזם" לא רק כהשקפת עולם פוליטית, אלא כסימון גבולות חברתי (Distinction) המגדיר מי שייך ל"ישראל הנאורה" ומי נותר מחוצה לה. עבור שכבה זו, הליברליזם הפך לתו תקן מוסרי, המוענק לקבוצות המאמצות את ערכי המערב הפרוגרסיבי, בעוד שכל גילוי של שמרנות, לאומיות או דתיות מתויג באופן אוטומטי כ"אנטי-ליברלי" או כנסיגה לדמוקרטיה חלולה. תיוג עצמי זה מאפשר לאליטה לשמר את כוחה במוקדי ההשפעה (אקדמיה, משפט ותקשורת) תחת כסות של הגנה על "ערכים אוניברסליים", תוך שהיא פוטרת עצמה מהצורך להתמודד עם הטענה שמדובר למעשה בשימור פריבילגיות מעמדיות.

להלן דוגמאות בולטות לאופן שבו התיוג הליברלי מיושם בפועל:

• סלקטיביות בחופש הביטוי והמחאה: האליטה מתייגת את עצמה כליברלית דרך הגנה נחרצת על חופש המחאה כשהיא משרתת את מטרותיה (כמו בחסימות כבישים נגד הרפורמה המשפטית), אך מציגה עמדה נוקשה הרבה יותר כלפי מחאות של קבוצות "לא ליברליות" (כמו חרדים, מתנחלים או תושבי הפריפריה), שנתפסות כהפרת סדר מסוכנת.
• פוליטיקת הזהויות והכלת ה"אחר" (בתנאי): קיימת נכונות להפגין ליברליזם ורב-תרבותיות כלפי מיעוטים המשתלבים בנרטיב של "זכויות אדם" (כמו הקהילה הלהט"ב או הציבור הערבי בשיח האזרחי), אך אותה הכלה נעלמת כשמדובר בזכויות הקולקטיב של הרוב היהודי-מסורתי, שמצטייר כ"מאיים" על המרחב הליברלי.
• העליונות המשפטית כערך עליון: התיוג העצמי כליברלי מתבטא בזיהוי מוחלט של "דמוקרטיה" עם שלטון החוק (בפרשנותו האקטיביסטית). מי שמבקר את מערכת המשפט מתויג כ"אויב הליברליזם", ובכך נמנע דיון ענייני על חלוקת הכוח בין הרשויות (ראו הכתבה למטה).
• הסללת ה"נאורות" באקדמיה ובתרבות: מוסדות התרבות והאקדמיה, המזוהים עם האליטה, מגדירים את הסטנדרטים ל"איכות" ו"קידמה" דרך הפריזמה הליברלית. יצירות או מחקרים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכים אלו נדחקים לשוליים או מתויגים כ"פופוליזם", מה שמאפשר לאליטה לשלוט בייצור הידע והתודעה.

הפרדוקס המערכתי כאן הוא שהשימוש במושג הליברליזם משמש לעתים כמנגנון סגירה חברתי: במקום לייצר שוק דעות פתוח, הוא מייצר "מועדון סגור" שבו תנאי הסף לכניסה הוא אימוץ מערכת ערכים ספציפית מאוד, המשרתת את המשכיותה של אותה אליטה.

והבלוף 'עובד' גם על הימין שלנו

ב-2023 היינו עדים ל'איפה ואיפה' בוטה שנהגה עיריית תל אביב הפרוגרסיבית, במרחב הציבורי: בעוד שהיא אפשרה, סייעה ואף בירכה על תפילות מוסלמיות המוניות בהפרדה מגדרית מלאה (באתרים כמו גן צ'רלס קלור), היא בחרה להילחם משפטית וציבורית דווקא נגד יהודים, בתפילת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף.

הזעם שההחלטה עוררה בקב ציבורים גדולים מצאה ביטויה בין היתר ברשתות החברתיות, ושוב נפל גם הימין שלנו למלכודת, וכינה את ראש העיריה 'ליברלי'. כך למשל פרסם מיכאל ציוני את הכרזה למטה, שבה נראה ראש עיריית תל אביב על רקע התפילה ההמונית שהוא מאשר כל פעם למוסלמים בחגיהם. לצד התמונה פורסם הכיתוב: "ליברל זה הכי, אחי!"

קיום שורשים היסטוריים מקוטבים

ליברליזם:

את השורשים ההיסטוריים של הליברליזם אפשר לייחס עוד לתקופת הנאורות, תקופה במאות ה-17 וה-18 שהדגישה את התבונה, האינדיבידואליזם והספקנות כלפי הסמכות. הליברליזם הקלאסי דגל ברעיונות כמו שווקים חופשיים, ממשל מוגבל וחירויות הפרט. הוגים כמו ג'ון לוק, אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל הניחו את הבסיס למה שהפך לליברליזם מודרני, שלימים התפתח, התמתן, וכלל תפקיד גדול יותר לממשלה בטיפול באי-שוויון חברתי ובמתן שירותים ציבוריים.

לכן, הליברליזם מחובר לדמוקרטיה. הוא מקדם היסטורית ממשל דמוקרטי, זכויות הפרט ושלטון החוק, מדגיש חירויות אישיות, חירויות אזרחיות ואוטונומיה אינדיבידואלית בגבולות החוק. הוא תומך ברעיון של שוויון הזדמנויות, ומבטיח להשתדל - לפחות לכאורה - שלכל אחד יהיה סיכוי הוגן להצליח בהתבסס על יכולותיו ומאמציו.

הפרוגרסיביות החדשה

היא הופיעה מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כתגובה לאתגרי התיעוש, העיור ואי השוויון הכלכלי. שורשיה נעוצים עמוק בתיאוריות הלניניסטיות, של שימוש במוסדות המדינה לצורך שימור העוצמה, וקידום טכניקות של 'צריבת תודעה' וניהוג אנשים, ליצירת 'חשיבת יחד' עדרית, עם סנקציות כבדות למעזים לסטות ממנה.

בתחילה ביקשו הפרוגרסיביים הראשונים – כמו תיאודור רוזוולט, וודרו ווילסון וג'יין אדמס – להשתמש בכוחה של המדינה כדי לקדם רווחה חברתית ולתקן עוולות, בדרך המשקפת גישה אקטיביסטית יותר מהליברליזם הקלאסי. אולם 'הפרוגרסיבים החדשים – המזוהים, למשל, עם תנועות כמו 'הסוציאליזם הדמוקרטי' של ברני סנדרס, התמיכה ב-green New Deal של אלכסנדריה אוקסיו-קורטז (Alexandria Ocasio-Cortez) ועם יוזמות שונות של צדק חברתי – מציגים אלמנטים נוספים, המבדילים אותם עוד יותר מהליברליזם המסורתי. הם מגלמים התמקדות מחודשת ומועצמת בטיפול באי-שוויון מערכתי, בקיימות סביבתית וברפורמות חברתיות מקיפות. זאת, תוך שילוב עקרונות היסטוריים, עם אתגרים וסדרי עדיפויות מודרניים.

לכן, הפרוגרסיביות החדשה רחוקה מחופש וגם משוויון, כי היא כופה סדר עדיפות שונה, וחלוקת העוצמה בה רחוקה מלהיות שווה. יחד עם זאת, הפרוגרסיביים טוענים שההתמקדות שלהם בצדק חברתי, שוויון כלכלי ורפורמה מערכתית נועדה להשיג צורות עמוקות ומשמעותיות יותר של חופש ושוויון, במיוחד עבור קבוצות מודרות. מה משמע צורות אחרות של חופש ושוויון? הכל בעיני המתבונן... 

גם הכלים שבהם משתמשת הפרוגרסיביות ליצירת 'חשיבת יחד' ולשימור העוצמה רחוקים מאופיינים בהגבלה משמעותית של חירויות, בעיקר חופש המחשבה והביטוי. הפרוגרסיביים עשויים לטעון שהם מדכאים רק התנהגויות או אמירות מזיקות, אבל סוג הטיעונים הזה מזכיר משטרים שרחוקים מאוד מדמוקרטיה.

בין 'הסובלנות המכילה' הליברלית, ל'סובלנות הדכאנית' הפרוגרסיבית

ההתקפה הגדולה מצב הפרוגרסיביים על הליברליזם נעשתה ע"י אחד מהוגי הדעות החשובים של ה- WOKE, הפילוסוף היהודי (איך לא…) הרברט מרקוזה (ראו תמונה למטה) במאמרו מ-1965, ובו הבדיל בין סובלנות מבחינה (discriminating tolerance) לסובלנות דכאנית "Repressive Tolerance" .

הוא תקף את הליברליזם הקלאסי, שדווקא הסובלנות שלו לחופש הביטוי ולמעשים פוליטיים שונים, מחזקת את המצב הקיים ומדכאת שינוי חברתי, כאשר היא מאפשרת לממסד ולכוחות הכוחניים לשמור על מעמדם באמצעות דיכוי מתנגדים ועידוד עמדות קונפורמיות. לכן הוא מכנה את הסובלנות הזו 'סובלנות דכאנית' (Repressive Tolerance), שמשמשת בעיקר קבוצות בעלות כוח והשפעה המבקשות לשמור על מעמדן ולמנוע שינוי חברתי מהותי. הקבוצות הללו יכולות להיות מגוונות ולהשתייך למגזרים שונים בחברה, כולל הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי.

סובלנות דכאנית היא מצב בו החברה מגלה סובלנות לכל הדעות והפעולות, ללא הבחנה בין אלו שמקדמות את החופש והשוויון לבין אלו שמנציחות דיכוי ואי-שוויון. במציאות זו, סובלנות כלפי דעות ופעולות בלתי מוסריות ובלתי דמוקרטיות מעניקה לגיטימציה להמשך דיכוי קבוצות מוחלשות.

הכל התחיל ב'אסכולת פרנקפורט'

שורשיה של התפיסה הזו שמבטא מרקוזה נעוצים במה שמכונה: 'אסכולת פרנקפורט': כינוי לקבוצת אינטלקטואלים נאו־מרקסיסטים, שהחלה לפעול בגרמניה בשנות ה־20 של המאה העשרים וביקשה לחקור את החברה והתרבות מנקודת מבט ביקורתית, תוך עיסוק בתחומי דעת שונים כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה ותורת הספרות. חברי האסכולה הושפעו מהתאוריה המרקסיסטית באשר לקונפליקט היסטורי ומעמדי בין בעלי אמצעי הייצור ובין הפרולטריון, מעמד הפועלים.

הגות האסכולה התבססה על ההנחה שמבנה החברה הקפיטליסטי מונע מהפרולטריון להתקומם על מצבו, משום שהוא שבוי בתודעה כוזבת של שוויון מעמדי ואושר אישי. מרקוזה, שהיה מזוהה עם 'אסכולת פרנקפורט', ביקר את החברה הקפיטליסטית המערבית ואת התפיסה הליברלית המסורתית של סובלנות. הוא טען כי במציאות של אי-שוויון חברתי וכלכלי, הסובלנות המוחלטת משמרת את הכוח בידי הממסד ומדכאת את האפשרות לשינוי מהותי.

אבל האמת היא, שלמרות הביקורת על 'הסובלנות הדכאנית' של הליברליזם, עושה בו ה- WOKE שימוש נרחב, רק לצד השני. זו הסיבה שראש עיריית תל אביב יכול לאסור על יהודים לקיים תפילות בפרהסיה ובהפרדה בחגינו, ובה בעת לאפשר זאת למוסלמים [להרחבה על 'סובלנות מבחינה' ו'סובלנות דכאנית' בשירות ה- WOKE, לחצו כאן].

ההבדלים בין פרוגרסיביות לליברליזם בחלוקה לנושאים:

זהות והכלה:

פרוגרסיביות חדשה שמה לעתים קרובות דגש חזק יותר על פוליטיקת זהויות ומה שמכונה 'הִצְטָלְבִיוּת' (intersectionality), ודוגלת בזכויות ובהכרה של קבוצות מודרות תוך שינוי מחודש של חלוקת העוצמה בחברה. הליברליזם, על אף שהוא תומך במטרות אלה, עשוי להתמקד יותר בעקרונות אוניברסליים של שוויון וזכויות הפרט [למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: ‘פוליטיקה של זהויות’: אסטרטגיה של פירוק חברתי? לחצו כאן].

נרטיבים שונים:

הנרטיבים שבהם מחזיקות שתי הקבוצות – כמו גם האופן שבו נושאים ממוסגרים ונדונים בשיח הציבורי ובתקשורת – שונים באופן משמעותי. הפרוגרסיביים ממסגרים סוגיות במונחים של שינוי מערכתי וצדק, בעוד שהליברלים משתמשים בשפה שבמרכזה זכויות והגינות.

בעוד הליברלים מבקשים לשמר את חלוקת העוצמה הקיימת ולתמוך ברפורמות בתוך מבנים קיימים, הפרוגרסיביים חותרים בגלוי לחלוקה מחודשת של העוצמה הנכסים והמשאבים, כדי לתקן אי-שוויון היסטורי ומערכתי. הם מכוונים ברפורמות, המפחיתות את השפעת הכסף של תאגידים בפוליטיקה ומגבירות את ההשתתפות הדמוקרטית.

היחס לחירות ולשוויון כערכים מובילים:

בבסיסו, הליברליזם נותן עדיפות לחופש הפרט ולאוטונומיה. הוא שואף ליצור מסגרת המבוססת על חופש מהתערבות, שבה אנשים יכולים להשיג את אושרם במינימום התערבות של המדינה. הליברליזם המודרני ממתן את החירות לטובת התערבות ממשלתית מסוימת, כדי לנסות ולהבטיח הזדמנויות הוגנות ולמנוע ניצול, אך הוא נותר מחויב ביסודו להגנה על חירויות אישיות ושווקים חופשיים.

לעומתם, הפרוגרס עוסק פחות בשמירה על אוטונומיה אינדיבידואלית, ויותר ביצירת חברה שבה לכל אחד, לכאורה, יש סיכוי 'שוויוני' לכאורה לשגשג, בתנאים של רווחה קולקטיבית וצדק חברתי. הפרוגרסיביים – כמו הקומוניסטים לפניהם – טוענים שחופש אמיתי לא יכול להתקיים בלי לטפל באי-השוויון המערכתי הקיים. הם מבקשים לפרק מסגרות ישנות כמשפחה, דת, ואפילו מין, ולחלק מחדש את העוצמה בתיעדוף הפוך (החלש יותר קודם). פרספקטיבה זו מובילה לעתים קרובות לתמיכה בהתערבות ממשלתית נרחבת יותר לחלוקה מחדש של עושר, בהסדרת תעשיות וביישום תוכניות חברתיות.

על כן באופן מעשי, הפרוגרסיביים רחוקים מאוד מחירות ומשוויון, אבל כדרכם לפי המתודה הלניניסטית, הם מרבים להשתמש במילים אלו, אבל נותנים למילים אלה פירוש שונה. 

הם מדברים על 'חירויות חיוביות' (היכולת להשיג את הפוטנציאל הטמון באדם) ועל 'שוויון מהותי' (השגת 'שוויון ממשי' בתוצאות, לא רק בהזדמנויות, כשהכוונה היא לתעדף אוכלוסיות מוחלשות. בפועל, כשהאוכלוסיות הללו משיגות עוצמה, הן אינן מסתפקות בשוויון).

צדק חברתי

הליברלים תומכים בזכויות אזרח ובצעדים נגד אפליה, אך עשויים להעדיף התקדמות הדרגתית ופשרות מדיניות. הפרוגרסיביים החדשים לעומתם, מדגישים הִצְטָלְבִיוּת / צולבות / אינטרסקטוריאליות (Intersectionality)  – צורות שונות של ריבוד חברתי, כגון גזע, מגדר, מעמד וסמני זהות אחרים, המצטלבות כדי ליצור אופנים ייחודיים של אפליה וזכות) ושינוי מערכתי, ודוחפים לרפורמות מקיפות במשפט הפלילי, בהגירה ובשוויון מגדרי וגזעי. לעתים קרובות הם תומכים בתנועות כמו Black Lives Matter ודוגלים במדיניות המטפלת בגזענות מוסדית ואי-שוויון.

מדיניות:

ליברלים תומכים בדרך כלל במדיניות המגנה על חירויות האזרח, מקדמים סחר חופשי ומעודדים רפורמות מצטברות לשיפור הרווחה החברתית. לדוגמה, ליברל עשוי לתמוך במדיניות המרחיבה את הגישה לשירותי בריאות באמצעות פתרונות מבוססי שוק או רפורמות רגולטוריות מתונות כדי לאזן בין צמיחה כלכלית והגנה על הסביבה. הם יעדיפו, בדרך כלל, שינויים ופתרונות הדרגתיים יותר, במסגרת הפוליטית והכלכלית הקיימת. אסטרטגיית הבחירות שלהם תפנה לקהל בוחרים רחב ומתון יחסית. לכן, הליברליזם מתיישר לעתים קרובות יותר עם המרכז או פוליטיקת השמאל-מרכז, תוך שימת דגש על גישות פרגמטיות ומתונות.

לעומת זאת, פרוגרסיבים נוטים יותר לדחוף לשינויים נועזים וקיצוניים ולרפורמות מערכתיות בתחומים כמו אי שוויון כלכלי, שינויי אקלים וצדק חברתי. הם תומכים ברפורמה מקיפה בתחום הבריאות כגון Medicare for All, תקנות סביבתיות חזקות למלחמה בשינויי האקלים, ומדיניות שמטרתה לצמצם את אי השוויון בהכנסה, כגון מסים גבוהים יותר על רשתות הביטחון החברתיות העשירות והרחבות. פרוגרסיבים רואים לעתים קרובות באינקרמנטליזם כבלתי מספיק לטיפול בסוגיות השורשיות העומדות בפני החברה. אסטרטגיית הבחירות שלהם תהיה עידוד של הצעות מדיניות נועזות יותר והמרצה של בסיס צעיר ופעיל יותר. לכן, הפרוגרסיביות החדשה נוטה ליישר קו עם השמאל או השמאל הקיצוני, ודוגלת בשינויים טרנספורמטיביים ובחשיבה מחודשת רדיקלית יותר של מבנים חברתיים.

דינמיקה תרבותית:

פרוגרסיביים עשויים לתעדף, בצורה אגרסיבית יותר, טיפול בגזענות מערכתית, באי שוויון מגדרי ובצורות אחרות של אי צדק חברתי. הליברלים לעומתם, עשויים לתמוך ביעדים אלה, אך עם דחיפות שונה ותוך שימוש בגישות שונות, כופות פחות.

מערכות כלכליות:

בתחום אי השוויון הכלכלי והחלוקה מחדש, ליברלים מודרניים דוגלים בדרך כלל בקפיטליזם מוסדר: מדיניות המפחיתה את אי השוויון הכלכלי באמצעות מנגנונים כמו מיסוי פרוגרסיבי ותוכניות רווחה. לרוב, הם תומכים בפתרונות מבוססי שוק ובגישות רגולטוריות מתונות. לעומת זאת, הפרוגרסיביים החדשים דורשים שינויים משמעותיים בקפיטליזם: מדיניות של חלוקה מחדש, שהיא אגרסיבית הרבה יותר, כגון הכנסה בסיסית אוניברסלית, מיסי עושר גבוהים יותר, קיום רשתות ביטחון סוציאליות מורחבות, ומיסוד רגולציה חזקה יותר של תאגידים. הם טוענים שריכוז עושר קיצוני מערער את הדמוקרטיה ואת הרווחה החברתית, ומחייב רפורמות כלכליות נועזות.

מדיניות סביבתית

הליברלים בדרך כלל מקדמים את הגנת הסביבה באמצעות מסגרות רגולטוריות ותמריצי שוק, כגון תמחור פחמן ותמיכות עבור אנרגיה מתחדשת. לעומתם, דוחפים הפרוגרסיביים החדשים ליוזמות גורפות כמו ה-Green New Deal, שמטרתו שחרור פחמן מהיר, השקעות ציבוריות מסיביות בתשתיות ירוקות, וטיפול בצדק סביבתי. הם רואים במשבר האקלים איום קיומי דחוף הדורש פעולה טרנספורמטיבית.

בריאות

ליברלים רבים תומכים בהרחבת הגישה לשירותי בריאות באמצעות רפורמות מצטברות, כגון חיזוק 'חוק הטיפול בר השגה'. לעומתם, פרוגרסיביים חדשים דוגלים במערכות בריאות אוניברסליות כמו Medicare for All, מתוך אמונה ששירותי בריאות הם זכות יסוד שצריכה להיות מובטחת על ידי הממשלה ללא מעורבות של חברות ביטוח פרטיות.

מדינת רווחה:

פרוגרסיביים דוגלים, בדרך כלל, בתוכניות רווחה חברתיות רחבות ומקיפות בהרבה מהליברלים.

דמוקרטיה ומשפט:

שתי הגישות קוטביות בכל הנוגע להשגת חברה צודקת. הליברלים ייתעדפו בדרך כלל, הגנה על מוסדות דמוקרטיים ומסגרות משפטיות קיימות, בעוד שהפרוגרסיביים ידחפו לרפורמות מרחיקות לכת במערכות הללו, כדי להתמודד טוב יותר עם אי-שוויון ועוולות.

תפקיד הממשלה:

הליברלים תומכים בתפקיד משמעותי לממשלה בהסדרת השווקים ובמתן שירותים חברתיים, אך הם מאמינים בדרך כלל בשמירה על איזון עם מעורבות המגזר הפרטי. לעומתם, הפרוגרסיביים החדשים קוראים לרוב לתפקיד רחב יותר עבור הממשלה, לא רק ברגולציה אלא גם באספקת שירותים ותשתיות ישירות. הם רואים במדינה כלי עיקרי להשגת שוויון וצדק.

[הרחבה בסוגיית ההִצְטָלְבִיוּת, ראו במאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'הצטלביות' (Intersectionality). המעמד החשוב ביותר בפוליטיקת הזהויות]

הבדלים פילוסופיים ואידיאולוגיים

חלוקת העוצמה המחודשת ע"פ הפרוגרס, מציבה את הגזעים המדוכאים ע"י 'העליונות הלבנה' ראשונים, כמפורט:

• מיעוטים גזעיים ואתניים.
• נשים (לא לבנות) ומיעוטים מגדריים.
• קהילות LGBTQ+.
• אנשים עם מוגבלות.
• מיעוטים דתיים ותרבותיים.
• קבוצות שוליים אחרות.
• הקבוצה החשובה ביותר היא הקבוצה המצטלבת (Intersectionality) שעדיפה על פני כל הקבוצות: אלה שזהותם מצטלבת בין כמה מעמדות מקופחים. למשל, טרנסג'נדרית שחורה. העובדה שיש לאנשים זהויות מרובות, יוצרת מצב שהם סובלים מצורות שונות של דיכוי (כגון הומופוביה, טרנספוביה, גזענות או אסלאמופוביה) שמצטלבות ומגבירות זו את זו.

[להרחבה בסוגיה זו ראו במאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל']

קיימים גם הבדלים מתודולוגיים

באשר לקצב השינוי, ליברלים נוטים להעדיף שינויים פרגמטיים מצטברים, הנבנים על מבנים קיימים. לעתים קרובות הם מבקשים לאזן התקדמות עם יציבות. לעומת זאת, פרוגרסיבים חדשים מעדיפים לעומתם שינויים רדיקליים, וטוענים ששינויים מצטברים אינם מספיקים לטיפול בבעיות דחופות ושורשיות. הם דוגלים בתמורות קיצוניות כדי להשיג צדק חברתי, כלכלי וסביבתי.

לסיכום ההבדלים

הבנת ההבחנה בין פרוגרסיביות לליברליזם חיונית לנווט במורכבות של דיונים פוליטיים מודרניים. בעוד שהם חולקים מוצא משותף וכמה מטרות חופפות, הגישות שלהם להשגת חברה צודקת ושוויונית שונות באופן משמעותי. ההתמקדות של הליברליזם בחירויות הפרט ובפתרונות מבוססי שוק עומדת בניגוד לדגש של הפרוגרסיביות על פעולה קולקטיבית ורפורמה מבנית.

הכרה בהבדלים אלו מאפשרת דיון מושכל יותר בניואנסים, על הדרכים להשגת צדק חברתי ועל תפקידה של הממשלה בעיצוב עתידנו. אבל בעיקר: היא מאפשרת לנו לא ליפול ב'פחי התודעה' שטומן לנו הווק.

[לאוסף המאמרים על מניפולציה סמנטית, היפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה, והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על מניפולציה סמנטית, היפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• מאמרו של פנחס יחזקאלי: 'מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל'.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על התודעה, והניסיונות להשפיע עליה.
• הרחבה בנושא הצלחה וכישלון.
• אוסף המאמרים אודות אודות שינוי והשתנות.
• אוסף המאמרים על פשיזם.
• הרחבת המושג: 'הכל על 'שוויון'.
• אוסף המאמרים על 'עוצמה'.
• אוסף המאמרים על חשיבה קבוצתית – חשיבת יחד.
• הרחבה על 'סובלנות מבחינה' ו'סובלנות דכאנית' בשירות ה- WOKE.
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות.
• הרחבת המושג: 'סדר'.
• המאמר: ‘פוליטיקה של זהויות’: אסטרטגיה של פירוק חברתי?
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'הצטלביות' (Intersectionality). המעמד החשוב ביותר בפוליטיקת הזהויות.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על מניפולציה סמנטית, היפוך משמעותן של מילים ככלי לצריבת תודעה, ייצור ידע, 7/6/25.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2019), שינוי ארגוני, השתנות ושינוי בכלל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 5/11/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), פשיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 9/11/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), הכל על שוויון, ייצור ידע, 4/5/23.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ה'עוצמה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), חשיבה קבוצתית / חשיבת יחד באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/11/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), 'סובלנות מבחינה' ו'סובלנות דכאנית' בשירות ה- WOKE, ייצור ידע, 24/7/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), סדר, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2017), ‘פוליטיקה של זהויות’: אסטרטגיה של פירוק חברתי?, ייצור ידע, 24/8/17.
• פנחס יחזקאלי (2024), 'הצטלביות' (Intersectionality). המעמד החשוב ביותר בפוליטיקת הזהויות, ייצור ידע, 2/6/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• ויקיפדיה: דמוקרטיה חלולה.