דיסוננס קוגניטיבי

מה קורה כאשר קבוצת מחאה, שביססה את קיומה על דה-לגיטימציה של ממשלה מסוימת ושל ראש ממשלה מסוים, נאלצת להודות – או להכחיש – הישג היסטורי תחת הנהגתו? איך מתמודדים עם נרטיב קבוע של "חורבן דמוקרטי" כאשר אותה ממשלה מונעת שואה גרעינית ומחזירה ביטחון, לא רק לעמה אלא לכל עמי האזור?

צבי מסיני הוא מדען מחשבים ויזם ישראלי. מחלוצי תעשיית התוכנה הישראלית, וממייסדי חברת סאפיינס אינטרנשיונל קורפוריישן. מתחילת המאה ה-21 הוא משקיע את מרבית זמנו במחקר ותיעוד השורשים העבריים, שלדעתו משותפים ליהודים ולפלסטינים (כולל ערביי ישראל, הבדואים בישראל וחלק מערביי עבר הירדן). המאמר מביא את עיקרי התאוריה שלו ומשמעויותיה.

מה גורם לאנשים לפתח דחף עז לאהוב את שונאיהם? שורשי התופעה הם נוצרים, והיא גורסת בין היתר, כי אימוץ אהבה וחמלה כלפי יריבים עשויה לשמש מגדלור של תקווה, ולסלול את הדרך לפיוס ולשלום. אני דווקא מעדיף לאמץ את קביעתו של ריקי טורס, חבר הקונגרס האמריקני (שחור והומו מוצהר): "לי יש חוק פשוט בחיים: לעולם אל תצעד עם מי שרוצים לרצוח אותך!". 

תרבות האשמה אינה רק תגובה רגשית ספונטנית, אלא תוצר של דיסוננס קוגניטיבי בקרב האליטות. היא משמשת מנגנון לפתרון הסתירה המובנית, בין אורחות חייהם האמידים לבין הסבל המתפשט שחווים אחרים. רק שמטבע הדברים היא אינה מופנית כלפי אלה המסכנים אותם ועלולים לתפוס את מקומם.

איך מיישבים את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר אחרי שקרסה הפנטזיה של עזה כסינגפור, ושהאויב העזתי הוא בדיוק כמונו? יוצרים פנטזיה חדשה, לפיה הפלסטינים בעזה שונים מאחיהם ביו"ש. בניגוד לצמאי הדם בדרום, הפלסטינים בגבולנו המזרחי הם "מתורבתים" הרבה יותר ו"ברי שיח".

כמו בכת, ככל שדבקותם של החסידים גדולה יותר, וככל שהשקרים גדולים יותר, כך הולכת אמונתם ומתחזקת!

תיאורית הדיסוננס הקוגנטיבי (Cognitive Dissonance Theory) גורסת, כי אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, מעין היעדר הרמוניה, ואז ימצא דרך לפתור לעצמו את הסתירה הפנימית… ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות הדיסוננס הקוגניטיבי והשלכותיו, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!