מפא"י

זהו מאמר על מפלגה שבנתה מדינה, על שקיעתה של תנועת העבודה ועל השאלה אם אפשר לרשת מורשת פוליטית בלי לרשת את הכוח שהעניק לה את משמעותה.

מחוץ לצה"ל ישנן ציפיות להשתמש בצה"ל כזירת התגוששות למאבקים, שביסודם אינם מעניינו של הצבא.. לשם כך, יש לחלץ את הדיון מן המבוך העקרוני ערכי, ולהציבו על ממדי תבונת המעשה, ומומלצת ההליכה בנתיב הפשרה המפ"איניקית. במסורת זו – המעדיפה להימנע מהכרעות מזיקות ובלתי הכרחיות – טמון מפתח לניווט פרגמטי ומכבד בסבך המחלוקות הבלתי פתור בו שסועה  החברה הישראלית.

ראש הממשלה לוי אשכול היה חוזר ואומר: "אני מתפשר ומתפשר  עד שדעתי מתקבלת".  מדובר בשיטת עבודה שהייתה הרבה יותר ממזג נוח. זו ה"פשרה המפא"יניקית" הידועה  כגישת יסוד בתבונה מנהיגותית פרגמטית. היא הקנתה  למנהיגי מפא"י סגולה ייחודית בניווט המורכב בסבך מצוקות מדינת ישראל.  היא אפשרה  להכיל לאורך זמן מתחים בלתי פתורים, ביכולת לסנכרן ביניהם בחתירה לשימור המומנטום של התפתחות המפעל הציוני ומדינת ישראל…

כל מי שסבור שהדרה וביטול הם המצאות של העת האחרונה, מוטב לו להתעמק מעט בהיסטוריה של הקיטוב בישראל: ביום ההולדת ה- 18 שלי, עוד כשהייתי בתיכון, לקח אותי אבי, למשרדי ההסתדרות הכללית ופתח לי בחגיגיות פנקס חבר אדום. "חשוב שידעו שאתה שייך, כבר מהיום הראשון"… הטיף לי. ובאמת, המדינה נחלקה אז לאלה שהחזיקו פנקס אדום – משמע, לאנשי שלומנו – ולאלה שלא…

[צילום בן גוריון: התמונה המקורית היא נחלת הכלל; צילום מרטין בובר: התמונה המקורית היא נחלת הכלל] בעת הזו בתקופת מאבק בערינו וברחובותינו, לא די להתמגן ולייחל לשיבת הרגיעה. בנוסף למאמצי ההגנה והאבטחה, רצוי לממש גם יוזמה אקטיבית. במצוקת מאורעות 39-36, בהבנת בן-גוריון את המתח בין הכורח המעשי להוביל מגמת מאבק אקטיבית, לבין האילוץ המוסרי והפרגמטי להימנע … להמשך קריאה