בימים אלה, כשהמרד הפלסטיני בתוך ישראל חוצה גבולות, וכשגם בגבולות נערכים אויבינו למלחמה הגדולה, הגיעה העת לשנות את המציאות בישראל ולהחזיר ריבונות ומשילות לפני שיהיה מאוחר מידי. בארסנל הכלים האסטרטגיים, ישנו כלים ניהולי שמאפשרים בדיוק את זה: ליצור תפנית משנה מציאות 'בדקה ה- 90' ממש; ועדיין לא מאוחר לעשות בו שימוש. הוא קרוי רעיון מחולל.
בניגוד לקולות הפחד, הבכי והנהי - הבוקעים בחלק מאמצעי התקשורת – והחתירה ל'עוד יום של שקט' במערכת השלטונית, רוב הציבור איננו פוחד וחפץ בפעולה אקטיבית. הגיעה הזמן לצאת מהפסיביות, להתנער מהפחד ולעשות מעשה!
כשתוקפים אותך, אי אפשר על העת רק להתגונן. העיקר הוא, שסוף סוף אחרי שנים של פאסיביות, קיפאון וסטגנציה, ניקח יוזמה, בתחום הלגיטימי ביותר שיש: ההחלטה מי יישא נשק במדינה ריבונית!
נכון לסכן לוחמים גם כשניתן לחסל את מחבלים מהאוויר משתי סיבות: הראשונה, היעדר חיכוך ישיר מביא לפער רלוונטיות, והאויב מסתגל מהר; והשנייה: אין ריבונות בלי נוכחות קרובה בכל תחום. גם בלחימה במפגעים!
במאבק שפרץ על נטיעות קק"ל בנגב יש ממד של הזדמנות. אחרי שנים של התעלמות והכחשת אובדן המשילות של מדינת ישראל במרחבי הנגב, עם ישראל יתעורר אולי למאבק על מרחבי מולדתו.
במזרח התיכון בזים למי שאיננו שומר על כבודו... מאז אוקטובר 2000, החלו הפלסטינים תושבי ישראל לרחוש בוז ולעג למגזר היהודי ולמוסדותיהם הריבוניים. בתפיסתם, המדינה היהודית מתפוררת וקורסת לתוך עצמה. הם צודקים! לאט לאט החוצפה גברה, וזו רק ההתחלה!
אם נמשיך בדרך הזו אז ירגיעו אותנו בקצת פסטיבל תקשורתי, אבל לא יקרה כלום; ובקצב ההידרדרות הנוכחי, בעוד מספר שנים - כשתפרוץ מלחמה של ממש בינינו לשכנינו מדרום ומצפון - תתלקח מלחמה גם בתוך המדינה, בערים המעורבות ובצירים; ונצטרך לפתוח אותם באש ודם. זה יהיה מרד גלוי של הפלסטינאים אזרחי ישראל, שימונף עד מהרה לזירה הבינלאומית, וישראל תידרש, בקולי קולות, לחזור לגבולות החלוקה.
אז גם את האסון במירון עברנו ושוב, טוב שיש משטרה שאפשר להאשים; ושוב (אולי) נקים ועדת חקירה; נמצא "אשמים"; ונחזור למעברה... רק שקשה שלא לראות את הכיוון...
