פופוליזם הוא מעין תגובה למחלה שממנה סובל העם. הדמוקרטיה המודרנית - שבעבר טענה להקים את שלטון העם באמצעות נציגיו - מבקשת היום להדיח אותו ולמשול באמצעות טכנוקרטים. המפלגות פופוליסטיות לא המציאו את הפופוליזם. הן רק מנסות לתת לייאושו של העם ביטוי פוליטי, שלרוב אינו מספק. בהיעדר אישיות שתצליח לכונן מחדש את הדמוקרטיה במסגרת הלאומית שלה, ולאפשר לנו לצאת מהמשבר כשידו על העליונה, סביר כי פירוק הדמוקרטיות המערביות יימשך…
בזירה הסוערת של התקשורת העכשווית, שבה רעיונות מתנגשים ונרטיבים מתחרים על הדומיננטיות, בולטות שתי תופעות מנוגדות: הפמפלטים ("Pamphlet") והלוגוריה (Logorrhée). שני אלה מציעים תובנות מסקרנות על מורכבות התקשורת והדינמיקה של הכוח בעידן הדיגיטלי שלנו.
הפוליטיקה - זירה, שנועדה כביכול לקבלת החלטות קולקטיבית כדי להוביל להתקדמות חברתית - מזכירה לעתים קרובות מידי תיאטרון טרגי של איוולת אנושית. בכך נוטלת התקשורת חלק לא מבוטל. אחת הסיבות לכך היא הפער שבין התפקיד שאמורה התקשורת למלא בחברה דמוקרטית, לבין התפקיד שהיא ממלאת בפועל.
ההצבר העצום של אירועי התקיפה של יעדים מערביים, על ידי מוסלמים קנאים, המשבחים את המוות מקדשים קורבנות אדם, ומצהירים בריש גלי, שבאו לרשת את התרבות המערבית המנוונת, היה צריך לשמש 'קריאת ההשכמה' לשמאל הפרוגרסיבי, אבל מסתבר שגם הם, כמונו, לכודים בקונספציה שקשה להינתק ממנה, שמונעת מהם להתעמת עם הליבה האנטי-ליברלית של האסלאם הקיצוני.
למושג "גיס חמישי" (Fifth column) יש היסטוריה סיפורית, ספוגה בתככים, ריגול ותמרונים פוליטיים. מקורו במהלך מלחמת האזרחים בספרד בשנות השלושים של המאה הקודמת. מאז, הפך למונח בשימוש נרחב לתיאור גורמים חתרניים, חשאיים, הפועלים בתוך מערכת כדי לערער את חוסנה ולהקריסה מבפנים. כמה כל זה רלוונטי לימינו אלה ואיך?
המושג “כאן ועכשיו” הוא רעיון מרכזי בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, המתמקד ברגע הנוכחי, במקום בו אנחנו נמצאים ובזמן שבו אנחנו חיים. רק שהרגע הנוכחי הזה אינו יכול להיות מודע לעצמו, מבלי להיות מושפע מהעבר או מהעתיד. האם ניתן לטעום מן ה'כאן ועכשיו' כדי להרגיש את תחושת הקיים? ואם כן איך? המאמר מביא שלושה ערוצי מחשבה בהקשר זה, של אפִּיקוּרוֹס, סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר, וגסטון באצ'לארד
אלה שמנסים לערער את האחדות הלאומית והעממית בישראל, זועקים את הטענה הפרוגרסיבית הידועה, שהלאומיות (nationalism) מחזקת את המלחמה. לפי דבריהם, להגן על המדינה שלך זה להיות לאומני, אך להיות לאומני זה לרצות מלחמה! לכן, על ידי אי הגנה על המדינה שלנו כנגד כל אלה המנסים להשמיד אותה, נגן על עצמנו בצורה הטובה ביותר מפני רצח עם. זוהי תמצית הדוקטרינה הפייסנית של שנות ה- 40 של המאה הקודמת, שגרסה כי רק שיתוף פעולה עם התוקפן תשמור על חירותנו!
פטריוטיות (patriotism) ולאומיות (nationalism) הם שני מושגים העוסקים בעמדתו של אדם כלפי ארצם-מולדתם, וכרוכים שניהם באהבה עמוקה ובנאמנות כלפיה. לעיתים, הם משתלבים זה בזה. אולם פעמים רבות מוצאים עצמם אנשים בלא יכולת להבחין בין השניים, ומשתמשים בהם בדרכים שונות, לפי טעמם.
העכשוויות הזו - העיקרון של שאיפה מיידית לסיפוק בזה הרגע - היא ילדותיות, כי מה לעשות, העולם איננו ליניארי. מסגור המציאות והתעלמות מהמורכבות תביא אותנו בהכרח למצבים גרועים יותר!
האינטרס הציבורי או האינטרס הכללי (The Public Interest ;L'intérêt general) מבטא את מה שמכונה 'טובת הכלל' (the benefit of all): תועלתו של כלל הציבור, ורווחתה של החברה, ונתפס כאבן היסוד של העשייה הציבורית, וכבסיס הלגיטימיות שלה. עם השנים הובילה התפתחות הדמוקרטיות המערביות לירידה באמונה באינטרס הציבורי, לטובת דגש על התגשמות ההתנהגות האינדיבידואליסטית. המצב הזה מחמיר בעידן הפרוגרסיבי, המקדם את ריבוי הזהויות ואת ריבוי האינטרסים, על חשבון קדימות הערכים המשותפים.
