yehezkeally@gmail.com

מה היה קורה אם חלק מעובדותיי היו מתלוננות במשטרה שאני מספר עליהן בדיחות גסות ליד העובדים האחרים? מה היה קורה אם הייתי מגיע לעבודה עם יצירה שציירתי, ובה אחת הבכירות במשרד – נשואה עם ילדים – כשהיא עירומה במיטתה? האם הייתי נשאר בתפקידי? לכמה זמן? מי היה מגן עלי בשם חופש האמנות? קוד הלבוש בחברה שלנו אומר שאנחנו מתלבשים כדי להראות בפומבי, ולא מתפשטים, חוץ מכאלה שמעדיפים כך מרצונם החופשי או מאילוץ כספי ואומנותי, וברור לחלוטין, שאילת שקד איננה דוגמנית ערום, ולא הביעה כל רצון לכך…

משה חשב לתומו כי לאחר לכתו בניו ירשו אותו בהנהגת העם. אולם מה רבה הייתה הפתעתו כי אדם משבט אחר נבחר למשרה הרמה. בכך מאותת המקרא, כי הנהגת העם אינה מטבע העובר לסוחר, ומי שניבחר הוא מי שהוכיח בכל תקופות חייו את התמדתו, מוסריותו וכישוריו הרוחניים והצבאיים כאחד…

השקיקה ליציבות בחברה המערבית הפכה להגיון מוביל במדיניות הפנים והחוץ, לא רק למען השלטת הסדר הטוב, אלא גם מתוך חרדה מפני הבלתי נודע. אויביה, לעומת זאת, דוגמת דאעש, מבקשים ממש להפך: למצות את פוטנציאל ההליכה אל הבלתי נודע. במפגש בין המגמות, הצורך ביציבות מתפרש כחולשה, וזו מעוררת את התקווה. לכן, על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי עדין לא הגיעה השעה. זה לא ישנה את שאיפתם, אך אולי יגרום לדחיית מאבקם האלים לעת אחרת.

משה בתחילת דרכו שילב באופן מושכל בין הענווה האישית שלו לבין קנאות דתית מתונה. ככול שעברו השנים, ולאחר כמעט ארבעים שנות נדודים ומשברים שהעמידו את הנהגתו במבחן, פעם אחר פעם, משה נשחק וכורע תחת העומס. קנאתו נעלמת ונאלמת, ורק גורמים חיצוניים יכולים להציל את המצב מקריסה מוחלטת. בהתערבות של פינחס במקרה זמרי בן סלוא, המקרא אומר כבר את מה שכולם יודעים: עבר זמן מנהיגותו של משה, ויש למנות מנהיג חדש (הדבר אכן מתבצע בפרשה הבאה פרשת פינחס, עת יהושע נבחר במקום משה.

ב- 24 ביוני 2016 פרסם הבית הלבן תכנית מערכתית מקיפה לסייע לאסירים משוחררים ולמנוע עבריינות עתידית. כיום, מתמודדים אסירים, לבדם, עם מכלול הבעיות שהכניסו אותם לכלא מלכתחילה, וכן עם סטיגמה חברתית קשה, הנובעת מהרשעתם וממאסרם. מדינות רבות בארצות הברית גם מקשות עליהם באיסורים ובהגבלות. תמונת מצב עגומה זו משתקפת בשיעורי מועדות גבוהים. התכנית המערכתית הזו שפרסם הממשל מלמדת על מחויבותו לשיפור תוצאות המועדות של אסירים משתחררים, ולהסרת חסמים מיותרים בדרך להיקלטותם מחדש בחברה.

לפי פשוטו של מקרא, אתונו של בלעם דברה בשפת בני אדם. הייתכן? המאמר מעמת את דעותיהם של הרמב"ם ושפינוזה בסוגיה זו…

דיונים ומחקרי ההערכה השונים לגבי תכניות הטיפול בשב"ס, מצביעים על אפקטיביות חלקית. קשה לטפל ולשקם אסירים, וכלל לא ברור שניתן לעשות עבודה טיפולית שיקומית במכורים בתוך כותלי הכלא. תכניות השיקום דורשות משאבים טיפוליים רבים, אולם הן אפקטיביות יותר מתכניות ההשכלה. תוצאות המחקרים מעמידות בספק את האקסיומה – שכל כך רווחת בקרב אנשי שב"ס, פרקליטות, ועדות השחרורים ובתי המשפט – לפיה מי שלא עבר טיפול בכלא הוא בהכרח מסוכן יותר (מועד לעבריינות חוזרת) ממי שכן עבר טיפול כזה.

הרבה כעס עורר בקרבכם המאמר מאתמול, שעסק ב'מפעל הזבל' של המשטרה, ותגובות קשות חטפתי מכם. מעבר ל'ירידות' האישיות, היו גם סוגיות ענייניות, ואמירות המחייבות תגובה. המאמר משיב לשאלה, על מה מסתמכים טיעוני. הוא מביא מקורות, בעברית ובאנגלית, ואתם מוזמנים להעמיק בהם. משעשיתי זאת, הגיע תורי לשאול: אתם גאים בכלל המקצוע שלכם? אוהבים אותו? אתם רואים בעצמכם שוטרים מקצועיים? אז איך אינכם מכירים חומרים בסיסיים על משטרה? זה לא חלק מהאחריות הציבורית שלכם? רופאים נוהגים כך? עורכי דין? עובדים סוציאליים? ממתי הזיעה היא תחליף לשכל?

'מפעל הזבל של הארגון' הוא כינוי למכלול פעולות הסרק המבוזבזות של ארגון, שאינן מייצרות ערך: כשלים ונפל בפס הייצור; בזבוז בחומר, באנרגיה, בזמן, במקום, ובמאמצים פקידותיים וניהוליים. כחמש מאות שוטרי סיור – בשנותיהם הראשונות במשטרה – עוזבים מידי שנה את משטרת ישראל. אלה שוטרים שהושקעו בהם ממון, ומאמצים רבים בהכשרות, והכל ירד לטמיון. רובם אינם עוזבים בשל חוסר התאמה למשטרה, אלא בשל חוסר התאמה לתרבות הארגונית…