מאמצי החקירה להבנת כישלון השבעה באוקטובר, לא יוכלו להתעלם מהנחות יסוד בהשקפת העולם הישראלית על מצבי מלחמה ושלום. הדחקת איום המלחמה בתודעה הישראלית, נעשתה בהשפעת תפיסה רעיונית מערבית ליברלית שסיפרה והאמינה, שהעולם מתפתח למגמת יציבות ותם עידן המלחמות הגדולות...
מה שווה שלום עם סעודיה בלי הנגב והגליל? אני שואל כי חבר שחשב לעבור לבאר שבע החליט לוותר על הרעיון אחרי שהסתבר לו שכבר היום 25% מתושבי העיר הם בדואים, אותו דבר עם התיישבות ערבית בכרמיאל ועכו ומקומות אחרים. החזית השמינית מכווצת את ישראל לגבולות החלוקה מינוס וממשלת ימין על מלא ממשיכה לטמון את ראשה עמוק בחול.. עד מתי?
עוד לפני קום המדינה, פתחו ראשי היישוב ברדיפה אחר הערבי שיאהב אותנו, אבל ע"פ האיסלאם, אי לוחמה - קל וחומר שלום... - עם יהודים היא תמיד מצב זמני, של התארגנות והתכוננות למלחמה הבאה... ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות המרדף המטופש אחר נורמליזציה לסוגיה, עם מדינות ערביות, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
במבט היסטורי השוואתי, ישראל מהווה חריג כמעט יחיד במינו בעולם המערבי: מדינה שנמצאת מאז הקמתה במצב מתמשך של עימות, אך דווקא מכך צמחה והתחזקה. במונחים של תורת המערכות המורכבות, ישראל היא 'מערכת אנטי־שבירה': כזו שלא רק שורדת את הזעזועים, אלא מתפתחת באמצעותם.
"השלום מנוון!". זוהי קביעה פרובוקטיבית לכאורה לאוזן מערבית, אך בעלת יסוד עמוק במחשבה המערכתית. תורת המערכות המורכבות - שצמחה במאה ה־20 מתוך חקר הביולוגיה, הפיזיקה והחברה - מלמדת כי מערכות חיות, חברתיות או מדיניות, מתקיימות בזכות מאבקי עוצמה פנימיים. אלו אינם ביטוי להרס, אלא מנגנון הסתגלות חיוני. כשמערכת מאבדת את המתח הפנימי, היא קופאת, מאבדת גמישות, ומנוונת. במונחים אלה, שלום ארוך מדי אינו סימן לבריאות אלא לאנטרופיה.
אחת הבדיחות העצובות של ימינו הוא הביטוי 'דת של שלום' שבו תויג האיסלטם הקיצוני ע"י פוליטיקטים מערביים בהשפעת תרבות ה'פוליטיקלי קורקט', שבחסותה גדלה המפלצת האיסלאמית למצבה הנוכחי, המאיים להקריס את המערב תחתיו. המאמר מוקדש לביטוי הזה ולמקורותיו.
הדיבור על "אהב שלום ורדפהו" ניתן ליישום כדיבור המכוון אל האדם הפרטי בשדה הפעולה שבין אדם לחברו, אולם הוא איננו יכול לשמש ציווי להתנהלות המדינה. למדינה קיימים אינטרסים, ובין מדינות מתנהלת פעילות שבה מצב היסוד הוא מאבק מתמיד על אינטרסים ומשאבים. ההיגיון המנחה אינו מאפשר לקיים כפשוטו "אהב שלום ורדפהו".
תחת הסיסמה "השכלה = שלום", פעלה ישראל לפני - ובמיוחד בעקבות הסכמי אוסלו (1993-5) - כדי לאפשר את פתיחת המוסדות האקדמאים באיו"ש, אלא שעד מהרה הסתבר, שלצד רכישת השכלה גבוהה, התעצמו הרגשות הלאומיים הקיצוניים שהפכו את האוניברסיטאות לקיני ההתנגדות הקשים ביותר נגד מדינת ישראל. לא לשלום ולפיוס כוונו מאמצים אלה, אלא לטרור וחיסולה של מדינת ישראל.
היה צריך מונדיאל בקטאר, כדי שהעיתונאים שלנו יבינו סוף סוף את מה שהיו כבר צריכים לדעת היטב אחרי יותר משבעים שנות קיום במזרח התיכון: שהשכונה הזו מתעבת כופרים שיושבים על אדמתם. שהדרך היחידה לנהוג בכופרים בני חסות ('דימי') כאלה, היא לגבות מהם מס גולגולת ולהשפילם...
