ריבונות

כיוון שהצעדים שננקטו להשבת הריבונות לא ישיגו את מטרתם, מציע ד"ר פנחס יחזקאלי תכנית אלטרנטיבית שתעשה זאת!

אם נמשיך בדרך הזו אז ירגיעו אותנו בקצת פסטיבל תקשורתי, אבל לא יקרה כלום; ובקצב ההידרדרות הנוכחי, בעוד מספר שנים – כשתפרוץ מלחמה של ממש בינינו לשכנינו מדרום ומצפון – תתלקח מלחמה גם בתוך המדינה, בערים המעורבות ובצירים; ונצטרך לפתוח אותם באש ודם. זה יהיה מרד גלוי של הפלסטינאים אזרחי ישראל, שימונף עד מהרה לזירה הבינלאומית, וישראל תידרש, בקולי קולות, לחזור לגבולות החלוקה.

אז גם את האסון במירון עברנו ושוב, טוב שיש משטרה שאפשר להאשים; ושוב (אולי) נקים ועדת חקירה; נמצא "אשמים"; ונחזור למעברה… רק שקשה שלא לראות את הכיוון…

עצב רגיש בזהותנו הלאומית הוא הקושי הכרוך במאמץ המתמיד למימוש ריבונות (Sovereignty) במדינת היהודים. משמע, מימוש הזכות הבלעדית להפעיל סמכות עליונה על אזור גאוגרפי או קבוצת אנשים…

ריבונות היא מצב שבו עם מחליט לקחת אחריות לגורלו. אי אפשר לעשות את זה בלי חרב ביד ובלי נכונות לשלם מחירים.
זה ההבדל הגדול בין מחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו קורבנות חסרי ישע, למחיר שקבוצה ריבונית מוכנה לשלם על הזכות לקחת את גורלה בידיים!

חג הפסח  היה תמיד חג הגאולה: דורות של יהודים התפללו וייחלו מידי יום לגאולת ישראל. מגילת העצמאות פנתה בסיומה, בקריאה אל העם היהודי: "להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". אבל, בשיח הפוליטי הישראלי, כבר עשרות שנים, המילה 'גאולה' בולטת בהיעדרותה!

משושן הבירה לערבות הנגב – זה שיעור אקטואלי למדינת ישראל, באוזלת ידה, להגנה על היהודים בנגב מפני אימת משפחות הפשיעה הבדואיות, שהולכות ומתעצמות. המדינה לבדה אינה יכולה. השיטה הפרסית העות'מנית מציעה דרך אחרת, שאכן מתחילה להינקט היום: לאפשר למותקפים להתארגן ולעמוד על נפשם. המהלך הזה בתוספת תמיכת הריבון ישיבו למערכת את האיזון שאבד לה…

נדרשת הקמת כוח אבטחה רחב היקף, מבוסס חיילי מילואים, סוג של ז'נדרמריה, אולי תחת פיקוד העורף, או משמר הגבול.  האזרח המאוים ראוי לקבל הגנה מדינתית שבהחלט יכולה להינתן לו בהתארגנות המתאימה…

במצב מופרך – שבו לעם אחד מותר לעשות הכל בקרקע; והחוקים והרגולציה חלים רק על העם האחר – אם היה לנו נוער גבעות גם בנגב, מצב אדמות המדינה שם היה טוב הרבה יותר!