האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
בסיכום מלחמת העצמאות כתב בן גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים." ערכים אלה מממשיכים להיות תנאי לניצחוננו והם מתבטאים בעיקר באזורי הסְפַר, בשילוב הנכון הממשיך להידרש בין הכוח הצבאי הסדיר לבין המתיישבים האזרחים.
זוהי ההקדמה שכתב האלוף במיל' גרשון הכהן לספרו של ד"ר עמיר בר אור. הספר מדגיש את הצלחת הדרג הפוליטי להתאים את מבנה הדרג הצבאי של היישוב למציאות משתנה, ואיך הצליח להשיג עליונות על הדרג הצבאי, כבר בראשית הקמת ארגון ההגנה ב- 1920…
עוצמת התגובות בישראל לחוק הפולני החדש, חשפה עצב רגיש בזהותה של מדינת ישראל. זיכרון השואה משותף כמובן לכולנו. אבל הקולות מצידה השמאלי של המפה החברתית היו בסוגיה זו דומיננטיים יותר. בתוך כך עלתה שוב הטענה כי השואה היא ציר מרכזי במדיניות החוץ הישראלית ובסיס להצדקת קיומה. ללא עוררין, השואה הייתה אירוע מרכזי ותפנית משמעותית בחיי העם היהודי. למרות זאת, מנקודת מבט ציונית, היא לא הייתה ואינה צריכה להיות בסיס הצידוק לקיומה של מדינת ישראל.
גילוייו של ניר חפץ על תהליכי קבלת ההחלטות של בנימין נתניהו, הביאה לשלל מאמרים בצד הימני של המפה הפוליטית, המנסות ללמד סנגוריה על דרך קבלת ההחלטות של ראש הממשלה. עד כמה הם צודקים?
בדיווח על עד המדינה, ניר חפץ, נאמר לציבור כי עדותו מאשימה את ראש הממשלה בקבלת החלטות ביטחוניות משמעותיות בהתעלמות מהמלצת מומחי הביטחון. נשאלת השאלה, עד להיכן מגעת חובתו של מנהיג למלא אחר המלצת מומחים? ועד כמה יועציו הקרובים ואף האינטימיים של מנהיג לאומי, יכולים להתקבל כמקור סמכות לגבי מניעי החלטות המנהיג במכלול שיקוליו הגלויים והסמויים?
בספרו, "חזון, לא פנטזיה", ביקש האלוף יהושפט הרכבי, להזהיר מפני התנהלות לאומית בלתי אחראית. לצורך כך, הוא גייס את כישלון מרד בר כוכבא כאזהרה מפני מדיניות ישראלית בלתי אחראית בעיניו, ותלה את הסיבות לכישלון המרד בהתעלמות מנהיגיו מתנאיי המציאות. אבל, במה זה היה שונה מהסיכון שנטל על עצמו בן גוריון בהכרזת העצמאות?
מנקודת מבטנו, מהכרת סבך מחלוקות שיבת ציון בעת החדשה, שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, מזמינה התבוננות מחודשת. מה הייתה המטרה של עולי עזרה ונחמיה? האם ביקשו כמו אחד-העם בראשית הציונות, רק כינון מחדש של מרכז רוחני בירושלים או שביקשו משהו מקיף יותר כמו בחזונו של הרצל?
הפלת המל"ט האיראני, התקיפות הישראליות בסוריה והפלת מטוס הקרב הישראלי – את האירועים הללו צריך למקם בפרספקטיבה אסטרטגית רחבה: מי שמעוניין לעצב את המרחב שבו הוא חי, אל לו להירתע מחיכוך אקטיבי עם האויב. מי שידע לנצל את המעורבות האקטיבית הזו לקידום האינטרסים שלו, עשוי להגדיל את הסיכוי מנוע 'מלחמה הגדולה', או להגיע אליה בתנאי פתיחה טובים יותר.
בין מומחים צבאיים וחוקרי תופעת המלחמה, מקובלת ההבנה, כי בכל מלחמה ישנם מאפיינים חד פעמיים המכוננים אותה, כאירוע היסטורי שלא יחזור שנית, אף לא במתכונת דומה. מאפייניה החד-פעמיים של מלחמת ששת הימים מובהקים במיוחד. בכל זאת, עדין קיימת בשיח הביטחוני הישראלי נימה גלויה של כמיהה לראות שנית את צה"ל מנצח, כמו באותם שישה ימים ביוני 1967.
בקיץ 2008, בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי של צה"ל, נפגשתי במוסקבה עם סגן שר החוץ הרוסי סולטנוב. בשיחה על השאלה – אם היהודים מבקשים קיום בביטחון למה דווקא בארץ ישראל, אפשר אולי גם בברוקלין… – הוא אמר לי: "אכן איני יכול להכחיש שזו עבורכם ארץ אבות, אבל למה המנהיגים שלכם הפסיקו לדבר על זה ומדברים רק על ביטחון?" נאום אבו מאזן אולי ישיב אותנו לברור מחודש לסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולעולם…
