גרשון הכהן: מלכוד מיכה גודמן

"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה - בהן סיכם גודמן את מאמרו - אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה בשומרון ובבקעת הירדן!

למה השיח הפוליטי בישראל הוא שיח של חרשים?

העמדות של הישראלים בשאלות, הנוגעות לאיכות הסביבה או לגובה הריבית בבנקים הן, על פי רוב, עמדות המאכלסות את התודעה שלהם. אך, העמדה הנוגעת לגבול המזרחי של מדינת ישראל, היא חלק ממי שהם. כאן טמון פרדוקס: דווקא בנושא שהוא החשוב ביותר לישראלים, הם מסוגלים להקשיב לגביו פחות. השיח הפוליטי הישראלי על הסכסוך הוא זירה של הצהרה על זהויות, המובילה להתחפרות אידאולוגית ולקיבעונות מחשבתיים

גרשון הכהן: מלכוד 67 – עיון בספרו של מיכה גודמן

גודמן מתעלם מהאפשרות, שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח - מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.