כל מלחמות ההתשה הללו הופיעו אחרי מלחמות גדולות בה היו לישראל הישגים צבאיים בולטים, שיש המכנים אותם הכרעה, אלא שבסביבה האסטרטגית לא הושגה הכרעה, שכן הסכסוך בין ישראל לשכנותיה לא הסתיים, גם לא הוסדר...

גם במרחק השנים, צריך להכיר בכך שאיוולת וטמטום אינם משקפים את רוח צה״ל!

ישראל לא מקיימת הערכת מצב אסטרטגית, נמנעת ככל האפשר מדיון על חלופות ומשתדלת לדחות ככל הניתן החלטות; שעלול להיות להן מחיר מיידי (אותו עדיף לא לשלם, גם אם המחיר העתידי יכול להיות גדול יותר). השיח הביטחוני מעוצב רק ע"י גורמים מטעם; ומוצג לציבור בשיטת "כל חלופה אחרת מלבד הנוכחית היא נוראה". הציבור בתמורה מהנהן...

את הנזק האסטרטגי שחוללה הפקרת צד"ל עם הנסיגה מלבנון, מדינת ישראל תתקשה לתקן גם בעוד דור. האלוף איציק מרדכי שהיה אלוף פצ"ן ושר הביטחון, מספר על מסרים שקיבל מבכירים במצרים וירדן שראו בהפקרת צד"ל ביטוי מדאיג להפרת נאמנות מצד ישראל...

ישראל היא מעצמה אזורית, שיכולה בכוחה להשיג בהצלחה מטרות של שמאל; או של ימין. אבל מזה כמה עשורים, היא מתעקשת להשיג מטרות של מטומטמים!

אכן, התנאים שהתפתחו ברצועת הביטחון בהנהגת הרמטכ"לים ברק וליפקין ובמדיניות שהתווה ראש הממשלה יצחק רבין, הפכו את המשך שהיית צה"ל ברצועת הביטחון למלחמה ללא תוחלת. אולם למרות הכורח שנוצר, שתי שאלות דורשות מענה: האחת, למה בשלבי ההתחלה, כשאפשר היה לעצור את ההתדרדרות, העניין הוזנח? והשנייה, למה כשכבר נוצר הכורח בקטיעה, הפעולה בוצעה ברשלנות?

עיון מחודש בלחימה ברצועת הביטחון, הוא שיעור חיוני בהבנת השינוי שהוביל חיזבאללה בצורת המלחמה נגד מדינת ישראל. שנות לבנון האחרונות, הן מעבדה להתבוננות בהתהוותו של מלכוד אסטרטגי, כנקודת ייחוס הכרחית לגיבוש תפיסת ביטחון ישראלית המחויבת לניצחון.

נוכח הטמטום שבאימוץ "קו בר לב" בלבנון, ניצלתי את סדרת הדיונים לפריסת מחדש של הכוח (בהסגתו מקו האוואלי). להכנת תוכנית אלטרנטיבית לזו של המטכ"ל. הדגשתי לפורום המכובד, כי מתוך אלפי החיליים הפועלים בלבנון (לתזכורת, המדובר בשנת 1985...), פחות ממאה וחמישים לוחמים מסביב לשעון, מחפשים את ה"רעים". כשכל השאר בעל כורחם מהווים מטרות לפיגוע...