האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
השימוש בתביעות השתקה ככלי, טומנת בחובה סכנות לא מעטות עבור התובע. אחת מהן היא הדרישה לגילוי מסמכים. זהו הליך פרוצדורלי שגרתי בכל תביעה אזרחית, ולא רק בתביעות לשון הרע, אבל דווקא בתחום זה, עצם הסכנה שהתובע יעמוד מול צו לגילוי מסמכים, מהווה גורם מרתיע בפני הגשת תביעה בפועל.
השתקה תמיד הייתה טקטיקה מוכרת ב'ארגז הכלים' של בעלי העוצמה. היא מבטאת את תרבות ה- WOKE הגורסת, שכל מי שאינו מסכים איתנו – מפרטים ועד לציבור שלם – מגלם בתוכו רוע גמור, שיש לסלקו מחיינו הציבוריים, המקצועיים והאישיים. תביעת השתקה היא ניצול הפרקטיקה המשפטית של תביעת לשון הרע כדי לסתום פיות לצד היריב בדרך אפקטיבית שמחירה גבוה עבור המושתק. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', על השתקה ותביעות השתקה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
קריקטוריסטים אינם עיתונאים "רגילים", אלא אמנים של ביקורת ויזואלית. ובכל זאת, לא אחת נאלצים קריקטוריסטים לעמוד מול תביעות לשון הרע, שמבקשות להצר את חופש הביטוי ולמתוח קו בין סטירה לגנאי. בישראל, עלה הנושא לסדר היום כשפורסם בתקשורת כי הוגשה תביעת השתקה כנגד אחד הקריקטוריסטים הבולטים בימין, אור רייכרט.
בהחלטה נדירה, מותח נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, ביקורת על התנהלותו של יצחק עמית, ששיבץ עצמו כראש ההרכב בעתירות לשכת עורכי הדין נגד החוק שמקצץ את סמכויותיה של הלשכה, ובה בעת נושא את נאום הפתיחה בכנס השנתי המרכזי של הלשכה באילת… שינוי שיטת בחירת נציב התלונות, ומינויו של קולה, מסתמן להיות אחד הדברים החשובים שהממשלה הזו הצליחה לעשות!
חופש הביטוי איננו רישיון להפקרות. מאז מחאת קפלן וכיום גם סביב החטופים, חסימות כבישים מתבצעות כעניין שבשגרה, בלי היתר ובלי שליטה. זו לא דמוקרטיה, זו הפקרות. מה שמתרחש בכבישי ישראל בשנים האחרונות, בחסות היועצת המשפטית לממשלה, חורג מזכות ההפגנה והופך לאנרכיה.
פתיחה בחקירה היא השיטה. זה שמסתבר, שמדובר בעלילה, בשקר, ושמהפרשיה המופרכת הזו לא יצא כלום – כמו בפרשת הצוללות ובאחרות – זה כבר לא משנה. העיקר שתושג מטרת 'הדיפ סטייט'.
המאפיה תמיד פועלת באותה שיטה: שומרים את האנשים למטה, כנועים, מפוחדים, שלא יעזו לאתגר את ההגמוניה. בישראל קראו לזה "תפירת תיקים": גברת כוחנית אחת, שמנצלת את מעמדה כדי לחסל איומים על ה'דיפ סטייט'. זה לא שלטון חוק. זו שיטה. זו שליטת מאפיה.
המשבר סביב מעמדו של בית המשפט העליון בישראל מעלה שאלות יסוד על כוח, גבולות ולגיטימציה. אנלוגיה מעניינת, שתעמיק את הבנת הדינמיקה הזו, היא דמותו של שמשון המקראי: שופט כריזמטי משבט דן, שחרג מגבולותיו האישיים והמוסדיים, שילם מחיר כבד, והותיר לקח רלוונטי לימינו.
סיפור הדחתו של יצחק זמיר מתפקיד היועמ"ש, היה במשך ארבעים שנה מיתוס מכונן ממש בהיסטוריה של מוסד היועץ המשפטי לממשלה. דוגמה ומופת ליועץ משפטי אמיץ שעמד על שלו – ושילם את המחיר. עתה, אחרי שנחשפו ניסיונות השכתוב של הפרשה, לא השכתובים של זמיר, לא ה"סדר" החדש בוויקיפדיה, ולא כל מהדהדי הגרסה המסולפת, יצליחו לשנות אותה. אבל הם כן ישנו, למרבה הצער, את האופן בו נזכור את השופט זמיר.
שופטי העליון אוהבים לקחת לעצמם כוח, אבל כאשר המדיניות שהם עצמם גיבשו (למשל: שפצור הוראות הפתיחה באש בפרימטר והחלשתן) קורסת, הם ממהרים לברוח מאחריות. ואחר כך, אותם גורמים רוצים שניתן לשופט עמית למנות משהי כמו אסתר חיות – שנושאת בעצמה באחריות לאסון של השבעה באוקטובר – לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית…
