מורכבות במשפט, בשיטור ובאכיפת חוק

גל רציחות הבודדים היום מזכיר את גל רציחות האנרכיסטים – בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, שכונה: "תעמולה באמצעות פעולה"… ההיסטוריה אמנם אינה חוזרת, אולם, דפוסי הפעולה במערכת מורכבת (והיסטוריה היא מערכת מורכבת) בהחלט חוזרים!

מנהג גואל הדם אינו מוסרי ואינו ראוי. אולם היות והיה מושרש עמוק בתודעת האומה קשה היה לאוסרו בין לילה. התורה אמנם התירה את גאולת הדם אולם המציאה לו תחליף הוגן בדמותה של עיר המקלט, לשם גולה הרוצח בשגגה עד מותו של הכהן הגדול.

אם משטרת ישראל תהפוך למשטרה פדרלית, היא תוחלף בהדרגה מחלק מהערים במשטרות עירוניות. תחום החקירות ירוכז במרחבים, והיא תתגבר משטרות בערים לפי הצורך, ותחזיק תחנות משטרה ביישובים שבהם הרשויות המקומיות לא תחפוצנה ליטול אחריות. כל זה ייצור ביקוש גדול לשוטרים ולמפקדים. רובם יעברו מארגון לארגון והפנסיה הצוברת איתם. מי שיישאר ללא עבודה הם רק אנשי ה'מנגנון', שממילא אם משטרת ישראל חפצת חיים עליה להיפטר מהם. אז איפה הבעיה?

מה היה קורה אם חלק מעובדותיי היו מתלוננות במשטרה שאני מספר עליהן בדיחות גסות ליד העובדים האחרים? מה היה קורה אם הייתי מגיע לעבודה עם יצירה שציירתי, ובה אחת הבכירות במשרד – נשואה עם ילדים – כשהיא עירומה במיטתה? האם הייתי נשאר בתפקידי? לכמה זמן? מי היה מגן עלי בשם חופש האמנות? קוד הלבוש בחברה שלנו אומר שאנחנו מתלבשים כדי להראות בפומבי, ולא מתפשטים, חוץ מכאלה שמעדיפים כך מרצונם החופשי או מאילוץ כספי ואומנותי, וברור לחלוטין, שאילת שקד איננה דוגמנית ערום, ולא הביעה כל רצון לכך…

ב- 24 ביוני 2016 פרסם הבית הלבן תכנית מערכתית מקיפה לסייע לאסירים משוחררים ולמנוע עבריינות עתידית. כיום, מתמודדים אסירים, לבדם, עם מכלול הבעיות שהכניסו אותם לכלא מלכתחילה, וכן עם סטיגמה חברתית קשה, הנובעת מהרשעתם וממאסרם. מדינות רבות בארצות הברית גם מקשות עליהם באיסורים ובהגבלות. תמונת מצב עגומה זו משתקפת בשיעורי מועדות גבוהים. התכנית המערכתית הזו שפרסם הממשל מלמדת על מחויבותו לשיפור תוצאות המועדות של אסירים משתחררים, ולהסרת חסמים מיותרים בדרך להיקלטותם מחדש בחברה.

דיונים ומחקרי ההערכה השונים לגבי תכניות הטיפול בשב"ס, מצביעים על אפקטיביות חלקית. קשה לטפל ולשקם אסירים, וכלל לא ברור שניתן לעשות עבודה טיפולית שיקומית במכורים בתוך כותלי הכלא. תכניות השיקום דורשות משאבים טיפוליים רבים, אולם הן אפקטיביות יותר מתכניות ההשכלה. תוצאות המחקרים מעמידות בספק את האקסיומה – שכל כך רווחת בקרב אנשי שב"ס, פרקליטות, ועדות השחרורים ובתי המשפט – לפיה מי שלא עבר טיפול בכלא הוא בהכרח מסוכן יותר (מועד לעבריינות חוזרת) ממי שכן עבר טיפול כזה.

הרבה כעס עורר בקרבכם המאמר מאתמול, שעסק ב'מפעל הזבל' של המשטרה, ותגובות קשות חטפתי מכם. מעבר ל'ירידות' האישיות, היו גם סוגיות ענייניות, ואמירות המחייבות תגובה. המאמר משיב לשאלה, על מה מסתמכים טיעוני. הוא מביא מקורות, בעברית ובאנגלית, ואתם מוזמנים להעמיק בהם. משעשיתי זאת, הגיע תורי לשאול: אתם גאים בכלל המקצוע שלכם? אוהבים אותו? אתם רואים בעצמכם שוטרים מקצועיים? אז איך אינכם מכירים חומרים בסיסיים על משטרה? זה לא חלק מהאחריות הציבורית שלכם? רופאים נוהגים כך? עורכי דין? עובדים סוציאליים? ממתי הזיעה היא תחליף לשכל?

'מפעל הזבל של הארגון' הוא כינוי למכלול פעולות הסרק המבוזבזות של ארגון, שאינן מייצרות ערך: כשלים ונפל בפס הייצור; בזבוז בחומר, באנרגיה, בזמן, במקום, ובמאמצים פקידותיים וניהוליים. כחמש מאות שוטרי סיור – בשנותיהם הראשונות במשטרה – עוזבים מידי שנה את משטרת ישראל. אלה שוטרים שהושקעו בהם ממון, ומאמצים רבים בהכשרות, והכל ירד לטמיון. רובם אינם עוזבים בשל חוסר התאמה למשטרה, אלא בשל חוסר התאמה לתרבות הארגונית…

עד היום למדנו, שמה שמבדיל משטרה בחברה דמוקרטית ממשטרות במדינות אחרות, הוא שני אלמנטים הבסיסיים שחייבים להתקיים: מתן לגיטימציה למשטרה; ואמון ציבורי בה. האבדן העקבי והמואץ של שני האלמנטים הללו במשטרות המערב, מחייב – בהיעדר לגיטימציה אזרחית – להישען, יותר ויותר, על לגיטימציה שלטונית, כמו במדינות הדיקטטוריות. משמע, הרבה פחות קשב לציבור; פחות שיתוף פעולה עמו, ומטבע הדברים, אלימות משטרתית גוברת מצד שוטרים, שהחרדה האישית שלהם לקיומם תלך ותתעצם!