מורכבות בביטחון לאומי

מסמך זה מביא את השגותיו של האלוף גרשון הכהן למסמך "אסטרטגיית צה"ל", שחשף הרמטכ"ל לציבור. הטענה העיקרית היא נגד האימוץ הסוחף בחילות היבשה של תובנות, דפוסי ניהול ומצויינות, הרווחים בחיל האוויר, ועלולים לפגוע קשות בעתיד בגמישות ובזמינות האופרטיביות של צה"ל. הטכנולוגיה למשל איננה מרכיב קריטי לניצחון ביבשה כפי שהיא באוויר ובים. גם הנטייה לוותר על כוחות – שאינם מסוגלים לגיע למצויינות – מסוכנת. ההכרח העתידי להילחם, במספר זירות לחימה, מחייב מציאת נקודת שיווי משקל חדשה בלוחמת היבשה, שאותה יש לעצב בין כוח מחץ מובחר ואיכותי, לבין מסה כמותית רחבת היקף, בכשירות ובמוכנות בינונית, אשר במתארים רבים נראית נחוצה יותר ויותר.

רעיון שתי המדינות, מבחינה צבאית, ביטחונית – וגם מבחינות אחרות – הוא פוטנציאל אסון למדינת ישראל! המציאות השתנתה והוא מיצה את עצמו. השיטה שעובדת היום בלבנון ועובדת בעזה – לפיה מחד גיסא, האויב צובר רקטות במסה, שיכולות לפגוע בעורף הישראלי; ומאידך גיסא, הוא משקיע כוחות קרקע בהגנה, מה שמונע מאיתנו להיכנס מבלי לשלם מחיר – השיטה הזו תועתק גם ליהודה ושומרון. במציאות ימינו, פירוז הוא אשלייה. גם השליטה על כביש 90 והבקעה אינו אפשרי ללא שליטה על הרכס המרכזי של יהודה ושומרון!

רק בחודש פברואר איימו הרוסים על איחוד מדינות המפרץ שלא ישלחו כוח צבאי לסוריה כיוון שהצעד יוביל למלחמה חדשה. היום, היחס של מדינות האזור אל רוסיה הוא כאל מי שמיקמה את עצמה – בעזרת מדיניות מושכלת – ויכולה היום לתווך עם איראן בשתי הסוגיות הדחופות ביותר לאיחוד מדינות המפרץ: פיתרון המצב בסוריה והיכולת לתרום לבטחונן של המדינות החברות באיחוד מדינות המפרץ.

'טקס הסוטה' או האורדל שימשו בעבר כמעין פוליגרף של הימים ההם, כמנגנון טכני שבא לבדוק, האם האדם דובר אמת. יש הסוברים כי עקרונות הפעולה של הפוליגרף דומים באופן עקרוני לאלו של האורדל המסורתי, אלא שהשימוש במכשיר המודרני אינו אכזרי ומזיק, כמו השימוש בברזל המלובן או שתיית הַמַּיִם הַמְאָרְרִים.

המתח בין איחוד מדינות המפרץ ואיראן – שצמח לאורך השנים האחרונות – צפוי להמשיך ולגדול. נימר א-נימר, השייח' השיעי והמנהיג הפופולרי ביותר של המיעוט השיעי בערב הסעודית, הוצא להורג ב 2 לינואר השנה; בתחילת פברואר העמידו הסעודים למשפט את 27 חברי רשת הריגול האיראנית שנעצרו בתחילת 2013. במקביל, מקצינה טהרן את עמדותיה: היא אסרה על אזרחיה להגיע לערב הסעודית; ומערבת לראשונה את צבאה הסדיר, בצד משמרות המהפכה, בסכסוכים שמחוץ לגבולות איראן. בנוסף, ניטשת מלחמת סייבר בין המדינות.

המודל המוצלח של מדינות בעולם הערבי הוא כווית, קטאר, ועוד שבע אמירויות שמאוחדות באיחוד האמירויות. אלה הן מדינות מצליחות, עשירות ושלוות. כל מדינה/אמירות בנויה על בסיס שבט אחד. לכן היא יציבה ושוחרת שלום. זאת, בניגוד למדינות ה'רגילות': המודל האחד הוא המדינה המודרנית הסטנדרטית, שאנחנו מכירים: עיראק, סוריה, לוב, אלג'יריה, לבנון, במידה רבה תימן, ירדן, מרוקו במידה לא קטנה… אלה מדינות, שמה שניתן לומר על כולן זה שהן כושלות, או קרובות להיות כושלות בגלל היותן קונגלומרטים. זאת אומרת, צירופים לא מלוכדים של עדות וקבוצות שבטיות; אתניות; ודתיות, שנוטות לנהל סכסוכי דמים ביניהן, וזקוקות לאויב כדי להתאחד. לכן, יש להחיל את מודל האמירויות גם ביהודה ושומרון, ובנפרד, להכיר בעזה כמדינה עצמאית.

כבר שנים רבות מוטחות באוהבי ארץ ישראל המילים: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". ההקשר מופיע בכמיהה למנהיגות שלטונית, שתפעל כנגד המתנחלים בנחישות בה פעל בן גוריון בהטבעת אלטלנה. מי שמניף את דגל שלמות העם כנגד שלמות הארץ, חותר בעת הזו ליישום גזירת חורבן וגרוש המוני לעשרות אלפים אם לא למעלה מזה. ראוי להדהד ולזעוק על איזה 'שלמות עם' מדובר? מיהו העם ומה באמת רצוי לו?

מחאת החקלאים עוסקת באופן ישיר במאבק לשכר הוגן לעמלם. אולם רעיון היסוד להתעקשותם להגן על עתיד מפעלם, מונע על ידי האמונה כי חקלאות מקומית כאינטרס קיומי אינה רק עניין כלכלי. דווקא במדינות המערב, בגישה המתוארת במושג 'קיימות', הבנה זו זוכה בשנים האחרונות לתמיכה גוברת.

לא רק בגלל מפעל ההתנחלות קשה לחלק את המרחב הארץ ישראלי. הקושי כרוך במכלול התנאים הגיאו-פיזיים: האקולוגיים, התחבורתיים, הכלכליים והחברתיים; וגם בממדיו הביטחוניים של רעיון חלוקת המרחב. בהקשר זה יש לומר, שפירוז המדינה הפלסטינית הוא בגדר פנטזיה. לכן, אם בכל דרך נכון לנו מאבק, נותר לבחור את המאבק העדיף לנו. בבחירה בין המאבק שייגזר עלינו מתוך הקמת מדינה פלסטינית בשיבה לגבולות 67, לבין המאבק על זהות מדינת היהודים בין הים לירדן, על כלל תושביה, קיימות בהתרחשויות החדשות, סיבות רבות להעדיף דווקא את המאבק השני.

המאמר מציג גוונים שונים של התייחסות מגזרים שונים למשמעותו של יום ירושלים. יום זה הפך במרוצת השנים לחג, שבו נוטלת בעיקר הציונות הדתית חלק מרכזי. הזרם הציוני החילוני אמנם מכיר את היום, אולם השתתפותו בצעידה ברחבי העיר ירושלים מצומצמת.
בין שניהם עומד המגזר החרדי, שכהרגלו אינו נוטל חלק בחגים ציוניים, אולם אין הוא יכול להתעלם מיום זה לחלוטין.